לפני שאפול פרק רביעי

4

את שומעת אותי? קול ענוג, עדין, מבוהל עד מוות נשמע בראשי. בבקשה, תעני לי. אני מתחנן. אל תעצמי את העיניים שלך, את שומעת?
ראשי התחיל לכאוב שוב, כמו בתחילת היום, כשהייתי בתוך מיטת הקפסולה שלי. שמעתי בתוך ראשי יללות סירנה מחרישות אוזניים, כאלו של אמבולנסים ומשטרות. אורות ריצדו מאחורי עיניי, והתקשיתי פתאום לנשום. החזקתי את ראשי בידיי וקרסתי על ברכיי, מנסה לעצור את הכאב, את הסירנות באוזניי, את האורות האדומים בעיניי. את הכל.
שמישהו יעזור פה! היא גוססת! אותו האחד צעק לעבר מה שלא היה מסביבו. לא יכולתי לראות דבר אלא רק להרגיש ולשמוע. תזיזו את עצמיכם, אנשים! אם צוות ההצלה לא יגיע תוך כמה דקות היא גמורה!
הרגשתי שאני מחרחרת, ומשהו לוחץ על חזי, או יותר נכון ידיים של מישהו. כשהצצתי מבעד לעיניי במן היסח דעת, לא ראיתי לצידי אף אחד. נאנקתי כשהרגשתי את הכאב מתעצם בי, משתק את כל גופי ועומד למוטט אותי סופית.
נפלטו מתוך פי זעקות איומות המנסות לקרוא לעזרה. נעצתי את ציפורניי בפניי והרגשתי טיפות דם זולגות על לחיי ומעבר להן. האם מתים יכולים לדמם? זה לא נשמע סביר, אך זה מה שקרה.
שמעתי דלת נפתחת, כפות ידיים חמימות על גבי, מלמולים ואז קריאות משונות שהקול שלהן היה מוכר.
רציתי לחזור לעצמי, אך כל מה שיכולתי באותו הרגע היה לצרוח ולזעוק ולהתנודד אחורה וקדימה בניסיון להעלים את הכאב. בניסיון להרגיש יותר טוב, אך זה לא מה שקרה. הרגשתי גרוע. הרגשתי כאילו אני חווה שוב את המוות שלי, מה שנשמע לא הגיוני לחלוטין, כי אני כבר מתה.
משהו חדר לי לתוך העור, והתעלפתי.

אני כל כך מצטער שזה קרה… אני כל כך מצטער שאני מאבד אותך… אני כל כך מצטער שעשיתי לך את זה…
הקול ששמעתי בראשי היה שבור, איטי ומיוסר. הוא נחלש בכל מילה ומילה, ואז נדם. האורות שראיתי קודם והכאב שהרגשתי נעלמו כאשר התעוררתי. הרגשתי איך עיניי נפקחות לרווחה לאט, מסתגלות לאור הפלורוסנט שנתלה מעל לראשי המסוחרר במקצת.
גופי היה שכוב על מיטה אמיתית הפעם, ויכולתי לראות שאני בחדר לבן כולו, בדיוק כמו אולם האוכל הענק. בטני עלתה מעלה ומטה בקצב נשימותיי והרגשתי טוב. הרגשתי ממש טוב, בהתחשב בכך שכמעט פרכסתי על הרצפה ובעצם חוויתי שוב את הגסיסה.
מה שלא ידעתי זה למה. למה שהדבר הזה יקרה? ומי זה שדיבר אליי? מי זה שביקש ממני לענות לו, אך לא יכולתי?
התרוממתי במהירות לתנוחת ישיבה והורדתי את רגליי מהמיטה כך שהן התנדנדו משוליה. המקום היה מאוד סטרילי ונקי, בדיוק כמו של בתי חולים. דיילת בבגדים לבנים צעדה לעברי בפנים מתוחים כשמזרק בידה. היא הזריקה לידי את כל תכולתו ויצאה מהחדר. רק אז הבחנתי ששיין נשען על הקיר עם הסיגר שלו, בוהה בקיר שלפניו.
"עשית אחלה בלאגן," אמר מבלי להביט בי ונשף את העשן שהיה בפיו.
"אני לא…אני לא יודעת מה קרה לי," אמרתי והשפלתי את מבטי אל הרצפה. הרגשתי מובכת מכך שצרחתי כמו משוגעת, למרות שזה היה במטרה לעזור לעצמי. ואף על פי כן, זה לא היה ממש נעים שהוא כעס עליי. מספיק הוא כבר לא ממש סובל אותי פה.
"אדוני," הזכיר לי לומר באנחה ונענוע ראש. "זה לא קרה סתם. זה קשור לזיכרונך על מותך, נטליה. גברת מונטגמורי לא עדכנה אותך לגבי זה? כי אני בטוח שכן."
נזכרתי במה שהיא אמרה לי כמה זמן מוקדם יותר. " תמיד היו לי כאבים בבית החזה ובבטן, אבל זה עבר. בסופו של דבר אני מתה ככה שזה לא היה אמור לכאוב לי למשך יותר משבוע. זה מן תופעת לוואי כזאת של מתים."
תופעת הלוואי הזאת ממש הורסת לי את החיים המתים האלו. ואני חשבתי שאני מרגישה מעולה. שהכל בסדר. פתאום אני מגלה שממש לא. ממש אבל ממש לא רציתי שזה יחזור על עצמו. קיוויתי כל כך שזהו מקרה חד פעמי.
"כן, היא כן אדוני," מלמלתי ובחנתי את רגליי עם המגפיים המכוערות אך נוחות מאוד שעדיין נעלתי.
"יופי. עכשיו יש לך חמש דקות להגיע לאולם ההתעמלות לפני שאת תעכבי את סדר היום של כולם," אמר ובמצמוץ אחד הסיגר שלו נעלם. "כמו שעשית בשאר היום." הוא אמר זאת יותר לעצמו מאשר לי.
"לא הייתי מעולפת הרבה זמן?" שאלתי בבלבול. בעיקרון, כשהייתי מתעלפת בעודי בחיים, היה לוקח לי לפחות שעה או שעתיים לחזור לעצמי. כאן הכל היה שונה. כאן הכל היה מוזר.
"בסך הכל עברו עשרים דקות. ועכשיו עשרים ושתיים דקות. כדי שתזדרזי. את יודעת את הנהלים. אני לא הולך להקל עלייך בגלל ההצעה שלי אלייך."
חייכתי אליו חיוך מזויף ומעוצבן ויצאתי בזריזות מהחדר. השיחות איתו כלל לא היו נעימות. ובכל פעם שהוא התחיל לדבר איתי זה נשמע כאילו באמת איכשהו אכפת לו, או שהוא באמת רוצה לדבר איתי בנעימים.
הוא אוהב להרוס את הרגע.
הגעתי ישר למלתחות אולם ההתעמלות ולבשתי את הבגדים שהדיילת נתנה לי בכניסה. הם היו בגדים שחורים, קצרים וצמודים, ולמען האמת הרגישו הרבה יותר נוח מהתלבושת הרגילה שלבשנו. קיסה נכנסה מיד אחריי והתלבשה גם היא.
"איפה היית, לעזאזל? השיחה לא אמורה להיות כל כך ארוכה," אמרה בעודה מסדרת את החולצה על גופה הצנום. היא נראתה טוב עם התלבושת הזו.
החלטתי לא לשתף אותה במה שקרה לי. זה סתם מקרה שולי וחסר חשיבות, גם אם הייתי נחושה למצוא את מי שקרא לי. "זה…שום דבר. נתקלנו בכמה…בעיות קטנות."
"עדיף לך להתרחק ממנו. הוא יסבך אותך לגמרי," לחשה והביטה לצדדים, מוודאת טוב שכולם במרחק מטווח שמיעה. "הוא לא שפוי."
"מי הוא בכלל?" שאלתי. "חוץ מזה שהוא המנהל של המקום הזה?"
"הוא האדון של העולם הזה. העולם שבין לבין, כפי שהוא בטח הסביר לך. הוא יכול לעשות כאן הכל. יש לו כוחות שלא תאמיני שיש לו. זה פשוט מפחיד, ואני מדברת איתך מניסיון."
"מה הוא עשה לך?"
היא הנידה את ראשה. "אל תשאלי. זה היה גרוע. הוא היה במצב רוח רע מאוד. אני פשוט מציעה לך לקחת מרחק ענק ולא להסתבך בצרות או להיכנס איתו לוויכוחים. זה יעלה לך ביוקר."
"לקחתי את זה לתשומת ליבי."
"קדימה. שלא נאחר לאימונים שלנו." היא הניפה את ידה והלכתי בעקבותיה כמו צללית. שקטה. לא פציתי את פי מהרגע שנכנסנו לאולם. הקשבתי למה ששיין אמר לי, כי הייתי בטוחה במאות האחוזים שהוא יעשה לי את מה שהוא יעשה לכל אחד אחר כאן.
במשך שעה שלמה, עמדנו מול בובת גומי והתאבקנו איתה. בכל פעם המאמנים נתנו לנו תנועות אחרות שהיינו צריכים לעשות אותם. לאחר השעה הזו עם התאבקות מול בובה, המאמנים אמרו לנו שנצטרך להתאבק עם מישהו מהקבוצה שלנו. הם ציוותו אותנו לזוגות וכל אחד עמד עם הגב אל האחר כפי שאמרו לנו.
"ועכשיו הסתובבו ותקפו!" אמר המאמן ונתן שריקה צורמת.
הסתובבתי מול קיסה, שבמקרה ציוותו אותה אליי, והתחלתי לתקוף. היא מצידה רק חסמה עם ידיה, וברגע שהכי לא ציפיתי לו, היא תפסה ברגלי והפילה אותי על המזרונים. החמצתי את פניי וניסיתי שוב. אני לא מרימה ידיים בקלות כזאת. גם אם לה יש הרבה יותר ניסיון מלי.
היה קשה לי לא לדבר במשך שעתיים שלמות ורצופות. רציתי להעיר לקיסה או סתם שהיא תתחיל לדבר איתי, כי כולם היו בשקט, ואני תמיד רגילה שכולם מדברים בשיעורי הספורט ואפילו מפריעים למורים וכך מעבירים את השיעור במהירות. וכך עברה כל השעה השנייה. כשהצלחתי להפיל את קיסה סוף-סוף, השיעור נגמר ויצאנו להפסקה של חצי שעה.
"הפלה טובה, טירונית," אמרה קיסה וקרצה. היא מתחה את זרועותיה ורגליה וניכר בה עד כמה שהייתה גמישה. "את צריכה להשתפר אם את רוצה להצליח במשימות."
"כמה זמן לך לקח להצליח?"
"יום וחצי. את יודעת, הייתי בהתעמלות קרקע עשר שנים, עד לפני ש…מתתי."
"לא, לא ידעתי," אמרתי בגלגול עיניים. יצאנו מהאולם עם אותם בגדים, מפני שלא הייתה שום סיבה להחליף אותה אם אנחנו חוזרים לפה. היינו צריכים ללמוד איך להשתמש באחד הנשקים החשוב ביותר של מלאכי המוות.
היינו במסדרון כלשהו, אחד ממיליוני המסדרונות שהיו בתוך המקום הענק הזה, כשלפתע ראיתי מרחוק מישהו צולע לעברינו. אני וקיסה החלפנו מבטים והתחלנו ללכת יותר מהר במחשבה של מה קורה פה?
כשהתקרבנו אל הדמות, ראיתי שהוא מדמם ושובל של טיפות דם משתרכות אחריו. פניו היו חבולות קשה ולפני שפתחתי בריצה, קיסה עשתה זאת לפניי. היא עטתה ארשת פנים ספק מבוהל ספק בוכה, ועזרה לאותו האחד להתייצב על רגליו ולהישען עליה.
"אלוהים אדירים, תומאס. תומאס, תומאס, תומאס!" היא חזרה על שמו עשרות פעמים והוא רק נתן בה מבט עצל וכאוב. "מה קרה לך, לעזאזל?!"
הוא נאנק ומזווית פיו נזלה טיפת דם. הוא לא ענה לה. קיסה, עם עיניים מלאות בדמעות, הושיבה אותו באמצע המסדרון וחיבקה אותו בחוזקה. רק אז הבנתי שהוא בעצם החבר שלה ושהיא נורא דואגת לו.
"בבקשה, תאמר לי מה קרה לך," התחננה בקול שבור וחפנה את פניו בידיה. "מי עשה לך את זה?"
"שיין," הצליח לפלוט, וכשהשתעל כמויות של דם יצאו מפיו. משהו לא היה בסדר. כלל וכלל לא. דבר ראשון- אנשים מתים מדממים? ודבר שני- מה שיין עשה לו שהוא פצע אותו כל כך קשה? מה הייתה טעותו של תומאס?
קיסה הורידה את חולצתה ונשארה רק עם גופיה לבנה מתחת. היא קרעה אותה לחתיכות וליפפה במקומות שיכלה לטפל בהם. היא ניקתה את פיו של תומאס בעדינות וביסודיות, וזרקה הצידה בפראות את הבדים המוכתמים בדמו הארגמני. כשהבטתי בעיניה, הן נראו גם רושפות מכעס, אך גם עצובות מכאב. גיליתי כלפיה אמפתיה חזקה שלא ידעתי שאני בכלל יכולה.
היא קיללה חרישית כשתומאס עיוות את פניו והשעין את ראשו על הקיר. "מה הוא עשה לך הבן אלף הזה?!" סיננה בכעס. "מה עשית?"
"לא הצלחתי…" הוא נשם בכבדות, "לא הצלחתי להשלים את המשימה שלי. מי שהייתה הקורבן שלי ברחה, הכלבה הזאת. הצליחה להתחמק ממני." הוא השתעל ואז לקח נשימה עמוקה. "איבדתי אותה, אז הייתי חייב לחזור לפה, על פי בקשתו של שיין. דיברנו. הסברתי לו את המצב. אמרתי לו שהיא הצליחה לראות אותי, שהיא ברחה לי מבין הידיים כשהבינה מה אני. הוא מצידו לא אמר כלום, ולרגע חשבתי שהוא ייתן לי את מיקומה החדש. אבל לא. הוא התחיל להכות בי, ולהצליף בי בשוט ו…" הוא לקח עוד כמה נשימות. חלחלה בי התודעה שיכול להיות שהוא הולך למות על אמת. שקיסה אולי לא מבינה את חומרת המצב.
"הצלחתי לברוח משם," המשיך. "חיפשתי אותך."
"אוי, תומאס," היא חיבקה אותו שוב והתייפחה על כתפו. "אני כל כך דאגתי לך. אתה חייב ללכת לחדר האחות. יטפלו בך שם טוב."
"אם זה מה ששיין רוצה," לחש באוזנה. "אני לא יודע אם הוא עשה זאת כדי להעניש אותי או כדי להרוג אותי."
היא נענעה בראשה. "הוא היה הורג אותך על המקום. במקום זאת הוא נתן לך לברוח. הוא נתן לך עוד הזדמנות." היא התנתקה מהחיבוק והתרוממה על רגליה. "קדימה. אנחנו חייבים להגיע לחדר האחות לפני שהמצב יחמיר."
"המצב כבר חמור, כפי שאת רואה."
"לא." קיסה הייתה עקשנית ושמה את ידו הימינית סביב צווארה. "המצב עדיין לא חמור. אני ונטליה ניקח אותך במהירות לאחות," אמרה ופנתה אליי. "קדימה נטליה, עשי כמוני."
לקחתי את ידו השנייה של תומאס וכרכתי אותה סביב צווארי כפי שקיסה עשתה. תומאס הביט בי לרגע, בחן את פניי, ואז אמר בזמן שראשו מושפל, "לא ראיתי אותך כאן בסביבה."
ניסיתי שלא לגמגם. האמירה שלו הייתה נטולת רגש, ונראה כאילו הוא אומר זאת סתם, אף על פי שזה אמור להיות ההפך. היה לי קשה לענות לו מיידית, זה היה פשוט מוזר לבטא זאת במילים. "הגעתי לכאן רק היום. רק אתמול…מתתי."
"אז את חדשה כאן, מה? ואני חשבתי שקיסה תעקוץ אותך כמה פעמים ואז תנפנף אותך במהירות ולא תתחבר אלייך בכזאת קלות."
"אתה יודע? אם לא היית פצוע, הייתי נותנת לך על ההערה המטופשת הזו מכות," אמרה קיסה באגביות, ואז חייכה בשעשוע.
"אני לא צודק? את לא התחברת עם אף אחד כאן. אפילו לא עם החדשים."
"אוף, למה אתה כזה מעצבן? היא הייתה אבודה, זה הכל." היא הרימה אליי מבט והניעה את שפתיה מבלי לומר בקול, "בלי להעליב."
"לא נעלבת," החזרתי לה באותה צורה וגיחכתי.
"כולם פה אבודים ביום הראשון שלהם כאן. אפילו את היית. ניסו לדבר איתך אבל את פשוט היית עקשנית. עד שמצאתי אותך במקרה."
"זה לא היה במקרה, אני צעקתי על איזו מישהי מטומטמת ששיגעה לי את השכל," אמרה במן התגוננות ומן התגאות בעצמה.
"אבל את לא יכולה לצעוק על כל מי שמשגע לך את השכל," אמרתי, מנסה להשתלב בשיחה של שניהם. "כי גם אני יכולה פתאום לשגע אותך בלי שום סיבה."
"זה למה אני כאן. כדי שהיא לא תיכנס לצרות," אמר תומאס בחיוך שטותי. "אבל ראיתי שלא קרה שום דבר חריג לאחרונה אז כנראה שסיימתי את תפקידי."
"סתום," אמרה קיסה בצחקוק ומרפקה את צלעותיו. הוא נאנק מכאב, גם אם היא עשתה זאת בעדינות, והיא התנצלה ונישקה אותו בעדינות על לחיו, מכיוון שלא יכלה להגיע לשפתיו.