לפני שאפול- פרק שישי חלק ב' (עם הודעה ברציתי להוסיף)

בבקשה תקראו את רציתי להוסיף כשאתם מסיימים לקרוא.

6
חלק ב':
מאוחר יותר באותו היום, נקראתי לחדרו של שיין. הוא ישב על כסאו בנינוחות, ועישן את הסיגר שלו. הוא הרים את גבותיו כשנכנסתי והתיישבתי מולו, ואז העלים את הסיגר שלו תוך שניות. הטיתי את ראשי הצידה במבט שואל והוא התרומם על כיסאו והוריד מטה את המסך הלבן שלא ידעתי שבכלל נמצא בחדר. קרן אור שהגיעה מהתקרה האירה על המסך, כך שנוצר צורת ריבוע. בתוך הריבוע, החלו להתנוסס פנים שאט אט הבנתי שהם של בחור.
הפנים שלו היו עדינות ויפיפיות. שיערו היה כמעט קצוץ, בצבע חום בהיר שקצת הזכיר לי גוון אפור, ועיניו היו בצבע ירוק זית. על פניו היו נקודות זעירות של זיפים, והן ירדו יחד עם עצמות לחייו הנמוכות. באותה התמונה הוא נראה מחויך. שמח. שליו באופן מפחיד.
אז מי הוא?
"זהו סילאן מקסוויל," אמר שיין כקורא את מחשבותיי. "הוא זה שדרס אותך. הוא זה שהרג אותך ונעלם. בשורה התחתונה, הוא זה שגרם למותך."
לא רציתי להאמין לו. לא רציתי להאמין שאחד כזה ידרוס אותי למותי ויברח. הוא לא נראה אחד כזה. הוא ממש לא נראה בן אדם נוראי כפי שהוא נשמע מפיו של שיין.
אבל אם זאת הייתה האמת, הייתי חייבת לדבוק בה. אם היה לו דם כזה קר להרוג אותי ולהשאיר אותי גוססת על הכביש למות, זה כבר ממש לא משנה אם הוא נראה נחמד או לא. על מעשים נפשעים הוא צריך לשלם.
"קחי את הזמן," הוסיף לנוכח הבעת פניי המשונה והתיישב חזרה במקומו. "אני יודע, קשה לחשוב על אחד כמו זה שיעשה לך דבר כזה בכוונה תחילה. אבל זוהי האמת, נטליה. ואני תמיד אומר את האמת- גם אם קשה לקבל אותה."
"כן, אדוני," מלמלתי בעודי מורידה את עיניי, מסרבת להביט עוד בסילאן. הרוצח המנוול שניתק אותי ממשפחתי. מחיי.
"בעוד כשבוע בדיוק, את תצאי למשימתך," אמר בקול רציני ובידיים שלובות, מביט בי במבט חודר. "ואני מצפה לתוצאות."
"זה לא מהיר, אדוני?" שאלתי. "זאת אומרת, לא לפני הרבה זמן הגעתי לכאן, ועדיין לא יצא לי להתאמן על כל התרגילים הנחוצים או להשתמש בעוד כלי נשק חוץ מהחרב המעוקלת הזאת…"
"הח'ופש."
"כן. מה שזה לא יהיה. אני עדיין לא מרגישה מוכנה."
"זה למה יש לך עוד שבוע," ענה לשאלתי. "כבר סידרתי הכל. את לא צריכה לדאוג. אבל הכי חשוב, תהיי מוכנה. תכיני את עצמך. זוהי הזדמנות של פעם בחיים." הוא צחק על בדיחתו הלא ממש מוצלחת וכחכח בגרונו כשסיים. "לפני שאת תצאי לדרך אני אדאג שכל הפרטים עליו יהיו בידייך, וכך גם הלבוש הראוי למלאכי המוות. מאז שליחותך ועד חזרתך, יהיו לך ימים ספורים בלבד עד שתהרגי אותו ותביאי לכאן את נשמתו. ואז, את תהיי חופשייה לחזור לעולם החיים."
הרגשתי עקצוץ של התרגשות בגופי. "אבל איך אני אחזור לחיים מבלי שזה יהיה מוזר מידי, אדוני?"
"גם לזה את לא צריכה לדאוג. אני אטפל בזה שזה יראה כאילו כלל לא מתת. כאילו כל מה שעבר על משפחתך מאז מותך כלל לא קרה."
הנהנתי. הרגשתי איך ההתרגשות משתלטת על גופי. אני אחזור לחיים. זה מגיע לי. זה בהחלט מגיע לי.
"ועוד דבר, אדוני," אמרתי. רציתי לדעת כל מיני דברים, גם אם הם נשמעים כל כך שוליים. "אני אראה כמו עצמי? לא כמו איזה שלד עם גלימה ארוכה וברדס שחורים?"
"לא. למה את שואלת את זה?" השיב בצחוק מתגלגל. "אומנם אנחנו הורגים אנשים, אבל אל תהיי כזאת קיצונית. אנחנו לא בדיוק כפי שבני האדם מתארים אותנו.
"בעולם החיים את תהיי שם כמו רוח. אף אחד לא יוכל לראות אותך, גם לא הקורבן שלך. ואת תהיי את עצמי. כמעט בשר ודם. את תלבשי את הלבוש המסורתי של מלאכי המוות, שזהו ביגוד שחור שמעליו גלימה ארוכה וברדס שחורים- בדיוק כפי שאת אמרת, והנשק שאותו את תצטרכי להחזיק לסמל את היותך מלאך מוות הוא החרמש. המוט עם הלהב המעוקל. את תוכלי לבחור לך עם מה את תרצי להשתמש בשביל להרוג. החרמש יהפוך לך לנשק הזה.
"ולמען הפרוטוקול, כן יש מלאכי מוות שהם בעצם שלדים. אך הם במעמד גבוהה יותר מאיתנו, והם באמת מתים. כולם מגיעים מהגיהינום. הם נוצרו על ידי השטן בכבודו ובעצמו."
באמת שלא הייתי מודעת לכך שהשטן אמיתי. ואני חשבתי שכל הסיפורים על המלאכים והשטנים הם סתם סיפורים שאנשים המציאו והעבירו אותם במשך הדורות וכך הם נהפכו ליצורים מיתולוגיים, או סתם סיפורי אגדה.
"נחמד מאוד לשמוע, אדוני," אמרתי בחצי חיוך מזויף. לא מתתי על זה שהוא מנסה להפחיד אותי. כי לזכותו ייאמר שזה הצליח לו.
"את משוחררת."
***
"אז מה שיין רצה?" שאלה קיסה עם שמץ של מרירות בקולה. נלחמנו אחת נגד השנייה בחרבותינו, מנסות לא לפצוע אף אחת, רק מתחמקות ומתאמצות להגיע למצב הסופי, שזוהי תנועת השיסוף שלמדנו כמה ימים קודם לכן.
"הוא הראה לי מי הרג אותי," אמרתי. התאמצתי להרים את קולי מעט. הוא היה מעט יבש מרוב שבכל פעם שעלו בעיניי דמעות כעס, בלעתי את רוקי שוב ושוב במאמץ מרבי לא לבכות. מלאכי מוות לא בוכים. הם נוקמים. וכך אני.
"זאת אומרת ש…את יוצאת למשימה בקרוב?" שאלה במבט מופתע.
"כן. למה, זה כל כך משונה?"
"זה פשוט שלי לקח לפחות שלושה חודשים עד שבכלל הוא זימן אותי לשיחה על המשימה שלי, ועוד כמה שבועות עד שבאמת יצאתי למשימה הראשונה שלי." היא הסתובבה על צירה לכדי התחמקות מחרבי, ואז תקעה את קצה החרב בגרוני. "איך זה יכול להיות שאת אחרי כמה ימים מקבלת משימה?"
"הוא דיבר איתי על זה באותו היום שהוא זימן אותי לשיחה הראשונה שלי. זאת אומרת-"
"מה? ולא סיפרת לי על זה?" התחלנו את הקרב מההתחלה. היא התקיפה ראשונה, ואני, מרוב שמחשבות רבות עברו בראשי- סילאן, שיין, מלאכי מוות- כמעט ונפגעתי מהעוצמה שבה היא העיפה את חרבה לכיווני. הסטתי את ראשי באינסטינקטיביות הצידה והתנשפתי.
"זה מסובך מידי…" אמרתי בשקט. הרגשתי כמו ילדה קטנה שנתפסה על מעשה חמור שעשתה. "הוא לא אמר זאת במפורש," ניסיתי לנסח את הכל מחדש. "פשוט חשתי שזה הולך לקרות דיי מהר."
היא צמצמה אליי את עיניה. "ועדיין, למה לא סיפרת לי על זה?"
"לא ידעתי מתי לספר לך."
"זה לא כזה סיפור," אמרה בנימה עוינת. "אנחנו נצא למלא משימות."
לא אני, רציתי לומר לה אך שתקתי. לא רציתי להיכנס לעומק העניין. עדיף שהיא תמשיך לא לדעת. כמעט והיא הצליחה לראות שאני מתחמקת ממנה ואני מסתירה ממנה את הדבר האמיתי שמאחורי המשימה.
היה לי מזל שהאימון הזוגות נגמר מהר, ונתנו לנו להתאמן ביחידים עם כלי נשק חדש. ראיתי שקיסה מוותרת לדלות ממני עוד מידע והחלה להשתמש בחרב שהפכה בין רגע להיות החרמש. לפי דבריו של שיין, החרמש יכולה להפוך לכל כלי נשק שארצה כך שזה כלל לא מהווה בעיה של כובד נשיאה. החרמש לא היה כבד מידי, אך כמובן לא באותו המשקל של החרב. המאמן נתן לנו הוראות מפורשות להשתמש בחרמשים כנגד הבובות שלנו, וזה כל מה שעשינו.