לפני שאפול- פרק שלישי

3

כולם הביטו בי בעיני הנץ שלהם, משתתקים. התרוממתי וחיפשתי מקום יציאה. כדקה לאחר מכן בצד השני של החצר נפתחה דלת מכאנית אל מסדרון חשוך. פסעתי לעברה בצעדים מהירים, מנסה להתעלם מהמבטים וקריאותיהם השקטות של "אוו!" כאילו עשיתי איזה משהו רע ובגלל זה קוראים לי. הייתי רגועה. ידעתי שזה קשור לשיחה שקיסה סיפרה לי עליה, לכן הם סתם מנסים להציק. חוץ מזה, זה כל כך משנה את העובדה שהם מתו לפניי? אני לא חושבת שיש הבדל. זה לא כאילו הם שולטים על המקום הזה. בעצם, המקום הזה שולט בהם.
כשעברתי את הדלת המכאנית, נעמדה לצידי דיילת במדים כחולים והיא סימנה לי לבוא אחריה. הלכתי לצידה בשקט, וכל מה שיכולתי לשמוע זה את נקישות נעלי עקביה. גם אם זה נשמע מטומטם או מוזר, אני אוהבת לשמוע את קול נקישות נעליים עם עקבים, ואפילו נקישות של פרסות סוס. זה מרגיע אותי.
"בבקשה היכנסי למשרד דרך הדלת הזו," אמרה הדיילת בקול של מכונה, מחווה עם ידה בתנועה קטועה אל עבר דלת עץ יפיפייה. תהיתי אם כל הדיילות הן רובוטיות, אם בכלל יש רובוטים בשום מקום שבו אנחנו נמצאים. בכל מקרה, שום דבר לא נראה נורמאלי במקום הזה, גם אם זה לא נראה לי סביר.
נקשתי שלוש פעמים על הדלת, ופתחתי אותה לכדי סדק. שמעתי קול שאמר לי להיכנס. נכנסתי בשקט, סוגרת אחרי את הדלת בעדינות כאילו אם אטרוק אותה היא תישבר. כשהסתובבתי, התפעלתי עד כמה המשרד נתן לי תחושה נעימה וחמימה. הקירות היו בצבע אדמדם-ארגמני, ונברשת גדולה נתלתה על התקרה. סביב המשרד עמדו שדרות של מדפי ספרים, שנראו ישנים כל כך עד שאפשר היה לראות שאבק מצטבר עליהם. בקצה המשרד עמד שולחן עץ גדול ומשרדי, ולידו היה כיסא שחור, כמו של מנהלים חשובים, שעליו התיישב בחור בשנות העשרים המאחרות לחייו. האם הכוונה לחייו המתים? לא ידעתי בוודאות, וגם לא רציתי לשאול.
על השולחן התפזרו מסמכים, ולידם עמד ספל קפה מהביל. על הקירות מאחורה נתלו שני ציורים שידעתי בוודאות שהם אמורים להיות מחוברים. בצד הימיני היה את ה', מושיט את ידו אל המסגרת. בצד השמאלי היה את אדם, הבן אדם הראשון שנברא עלי אדמות, ערום לחלוטין, נשען עם גבו על אבן. גם הוא הושיט את ידו, וממה שאפשר היה לראות, ששניהם מושיטים את ידיהם כדי לגעת אחד בידו של השני.
למה זה היה תלוי שם? גם לזה לא הייתה לי תשובה.
"נטליה, ברוכה הבאה," אמר הבחור בחיוך רחב והחווה בידו על כיסא מולו. "שבי, תרגישי בנוח."
מצמצתי. להרגיש בנוח במקום שבו אני מתה? אני לא חושבת שזה באמת אפשרי.
"תרשי לי להציג את עצמי. אני שיין," המשיך בדבריו כשהתיישבתי. הוא הושיט את ידו ללחיצה, וכשהוא ראה שאני מעט לא בנוח ללחוץ את ידו, הוא משך בכתפיו ונשען על מסעד הכיסא. "אני זה שמנהל את המקום, באופן עקרוני."
בחנתי את תווי פניו. בחנתי את שיערו שנראה רך כמשי בצבע חום בהיר מזכיר צבע דהוי. עיני הקריסטלים שלו הביטו ישר בעיניי, וניסיתי להיעזר בהן כדי לדעת מה הוא חושב. פעם, כשעוד הייתי בחיים, למדתי במשך השנים את תנועות הגוף של האנשים באיזה קורס רוחני שאימא שלי הכריחה אותי לקחת כדי "שתפתחי יכולות ותשברי את הקיר שיש מסביבך". למדתי איך לקרוא אנשים תוך דקות ספורות, מה שעזר לי בכמה פעמים בחיים שלי, ואני חייבת להודות, גם הציל לי את החיים פעם אחת- אבל לא בפעם הזאת. זו שאני כלל לא זוכרת. זאת שעדיין מוסתרת בין זיכרונותיי המעורפלים.
בכל מקרה, זה לא באמת עזר הפעם. לא יכולתי לדעת עליו כלום. הרגשתי כאילו אני נכנסת בתוך קיר לבנים.
"מה את מנסה לעשות?" שאל בהרמת גבה, ואני נשענתי אחורנית במהירות, מרגישה איך פניי מאדימות. אולי קצת הגזמתי.
"שום דבר," אמרתי לבסוף, לאחר קרב מבטים אחד בשני.
"סוף-סוף את מתחילה לדבר," אמר בגיחוך ושם את שתי ידיו מאחוריי עורפו. "חשבתי שאת אילמת, או סתם הלשון שלך נתקעה בגרון, אחרי שלא הפסקת לדבר עם גברת מונטגמורי."
"אתה מתכוון לקיסה? היא זו שהתחילה לדבר איתי."
"זה לא משנה מי התחילה," הוא הניח את ידיו על השולחן ורכן לעברי. עיניו נוצצות. "היית צריכה להמשיך לשתוק כמו כל אחד אחר. אם לא שמת לב איזה שקט היה. באיזה סדר מופתי הם היו. עד שאת קצת הרסת להם, ואני מקווה מאוד שזה לא יחזור על עצמו."
"מאיפה הייתי אמורה לדעת את הכללים המטופשים של המקום הזה? אף אחד לא ניסה לספר לי עליו," התגוננתי ושילבתי את ידיי במורת רוח.
"דבר ראשון, אם לא אכפת לך, תקראי לי אדוני במקום הזה. אין לך שום זכות לדבר אליי כאילו אני אחד מהחברים שלך, נטליה."
ואני חשבתי שיחסו כלפיי יהיה קצת יותר נחמד. כנראה שטעיתי.
בלעתי את רוקי. "כן…אדוני."
"יופי. דבר שני, אני סולח לך על המקרה מכיוון שהגעת בזמן לא צפוי ולא יכולתי לעשות את השיחה הזאת מוקדם יותר. מסדר הבוקר הוא בחשיבות עליונה במקום הזה."
"כן, אדוני."
"אז לבקשתך- כל התשובות שאת צריכה לדעת על המקום הזה," אמר והתרומם מכיסאו. "את נמצאת במקום שבין עולם החיים- כדור הארץ, לבין עולם המתים- גן עדן והגיהינום."
"באמת יש גן עדן?" שאלתי ואז הוספתי לאחר כחכוח בגרון, "אדוני?"
"כן, יש גן עדן," אישר בהנהון. "אבל נמשיך לענייננו. במקום הזה, את לא באמת מתה. לא לגמרי. גופך ונשמתך כלואים כאן לאחר שמתת בעולם החיים. כאן את מקבלת הזדמנות להמשיך לחיות לנצח, גם אם את לא באמת תחיי בעולם החיים. בתנאי," הוא הרים את אצבעו המורה. "שאת הופכת למלאך מוות."
מצמצתי. להפוך למלאך המוות? מה זאת אומרת להפוך למלאך המוות?
בקול שאלתי על מה שחשבתי, "מה זאת אומרת להפוך למלאך המוות, אדוני?"
"את לא יודעת מי זה מלאך המוות?"
"אני כן, אדוני. אני רק לא מבינה למה הכוונה להפוך למלאך המוות."
"הכוונה היא," אמר והסתובב בחדר, צעדים איטיים שהפכו אותי למתוחה מתשובתו. "שכאן את עוברת אימונים מיוחדים, מכשירים אותך להיות מלאך המוות, ואת הולכת להרוג אנשים בעולם החיים. את יודעת," הוא מנה עם אצבעותיו את הרשימה, "אלו שמתגרים במזל, ואלו שצריכים למות מזקנה, ואלו שמגיע להם למות כי מגיע להם לשלם על מעשיהם הנפשעים." כשאמר זאת והביט בי בעיניים משולהבות, כמעט שולחות לעברי גיצים, עברה בי צמרמורת.
"כמו מי למשל, אדוני?" אמרתי, קולי חלש.
"רוצחים בעיקר. עין תחת עין. נשמה תחת נשמה. מוות תחת מוות. אתה הרגת? אתה תשלם."
המוח שלי ניסה לעכל את כל הדברים שאמר לי. שאני אהפוך למלאך מוות ואהרוס חיים שלמים של אנשים? לא באמת רציתי שדבר כזה יקרה. לא רציתי ששום דבר מהסוג הזה יקרה, גם אם זה מגיע לרוצחים. לי כבר לקחו את חיי, ולא הייתי רוצה שייקחו גם לאחרים. ואני מדברת רק על אלה שעוד יש להם עוד שנים רבות לחיות. כי בכל זאת, מוות הוא חלק מהחיים.
"ומה עם…" היססתי לשאול, אך בכל זאת הרמתי את קולי והמשכתי לשאול. "מה אם אני לא רוצה להפוך למלאך מוות?" כחכוח גרון מצידו. נאנחתי. "אדוני?"
הוא השתהה רגע מולי, הפעם הוא זה שבחן את פניי. הוא הטה את ראשה הצידה וחייך. "אבל לי יש בשבילך הצעה שאני בטוח שלא תוכלי לסרב לה."
הישרתי אליו מבט שואל והוא סיים את הסיבוב סביב המשרד והתיישב על הכיסא בעודו מרים את רגליו על השולחן. הוא אמר לי בקול רגוע ושליו, "האם את לא רוצה לנקום את נקמתך, מתוקה? האם את לא רוצה לנקום את המוות שלך?"
"על מה אתה מדבר, אדוני?" הציק לי לקרוא לו כל פעם אדוני. אבל היה חשוב לי לשאול את השאלה הזאת. גיליתי במה שהוא אמר עניין רב. רציתי לדעת עוד פרטים.
"את לא יודעת? את נדרסת אמש בתאונת פגע וברח," אמר בנינוחות ופתאום הופיעה בידו סיגר מוצת. הוא שם בתוך פיו ושאף. "את היחידה שלא זוכרת דבר מהמוות שלה. כל מי שהגיע לכאן כבר יודע איך הוא מת מבלי שאצטרך לעדכן אותו."
"אני…נדרסתי?" גוש גדול נתקע בגרוני. הרגשתי איך כל גופי כבד.
"הו, כן," הוא היה יותר מדי שמח לאידו מכדי שיזיז לו שלא קראתי לו אדוני. "האדם הזה שדרס אותך עשה זאת בכוונה תחילה. את היית הקורבן שלו."
"אני לא זוכרת מזה כלום…"
"טוב, איך תזכרי? יש לך זיכרון משונה. בכל מקרה, ההצעה שלי בשבילך- את תהרגי את הרוצח שלך, ותוכלי לחזור לחיים."
הייתי מוכת הלם. עיניי נפערו בתדהמה ולקח לי רגע לחזור לעצמי. טלטלתי את ראשי מעט ולקחתי נשימה עמוקה. ניסיתי להסדיר את מחשבותיי שהתערבלו במוחי כמו בסופת טורנדו. אני, אני יכולה לחזור לחיים? אבל איך? למה?
"למה?" זה כל מה שיכולתי לפלוט מפי.
"מפני שזה מגיע לו, את לא חושבת? המעשה שלו בהחלט הרס לך את החיים. לנצח. ואם את עכשיו תהפכי למלאך המוות ותהרגי אותו, את תשני לעצמך את העתיד, שכרגע הרוס לחלוטין."
קולי רעד. רעד של ספק התרגשות ספק חלחלה ופחד. "ולמה לאף אחד אתה לא נותן את ההצעה הזו?"
הוא נשף את עשן הסיגר מתוך פיו. "את יודעת? זו שאלה שאני אפילו בעצמי לא יודע איך לענות עליה." הוא הוריד את רגליו מן השולחן והחזיק את הסיגר שלו בידו השמאלית בזמן ששאל, "אז מה את חושבת? את מעוניינת או לא?"
אני מעוניינת. אני רוצה. אני רוצה לחזור למשפחתי ולחברותיי, ובעיקר לחיים שעד אתמול חייתי בשלווה גם אם לא באמת הוקרתי תודה עליהם. ואז פתאום מישהו לקח אותם ממני. מישהו תלש אותי מחיי ונתן לי למות.
אבל אני לא אתן לו ליהנות מכך. לא ולא. אולם אני אקח את חייו שלו, אבל זה מגיע לו.
"מוות תמורת חיים," המשיך כשראה שאני לא עונה לו. הוא ניסה לפתות אותי להיענות להצעתו. "מוות של מישהו שלא באמת מגיע לו לחיות לבין חיים של מישהי שדווקא כן. למישהי שאני בטוח שהיה יכול להיות לה עתיד זוהר."
ועדיין, מצד שני, המצפון שלי דיבר. המצפון המעצבן שהלוואי שלא היה נמצא בתוכי. שהלוואי שהיה נעלם לנצחי נצחים. הוא אמר לי שאסור לי לעשות זאת. שהייתי אמורה למות. שזה מגיע לי. שאני לא יכולה לקחת חיים של אחרים כדי לחזור לחיות בעצמי. וגם, דמיינתי שהמצפון שלי מדבר אליי, את אמרת הרגע שאת לא תיקחי חיים של אנשים אחרים.
זה נכון, אבל לא במקרה הזה. אולי עכשיו הדברים יתנהלו אחרת. אני רוצה להמשיך לחיות. אני רוצה להמשיך ליהנות משארית חיי. אני רוצה לאהוב, אני רוצה לשנוא. אני רוצה לאכול ואני רוצה לישון עם המון חלומות מתוקים. אני רוצה להיות בקרבת משפחתי…אני רוצה הכל. אני רוצה הכל בחזרה.
"אני-" בלעתי את רוקי. "-אני מוכנה לקבל את ההצעה."
הוא ספק את ידיו ונראה קורן מאושר. "יופי, נטליה. זאת הגישה! את תעשי טוב לכולנו, אני מבטיח לך."
"לכולנו? מה יוצא לך מזה?"
הוא שתק לרגע, כאילו אמר משהו שלא היה אמור לומר. לאחר מכן הוא אמר בשקט, "את יכולה ללכת."
"אבל-"
"עכשיו." נימת קולו הייתה תוקפנית ואני, מפחד שיקפוץ עליי כמו חתול חמום מוח, נעמדתי על רגליי במהירות ונפנתי לצאת ממשרדו. כשידי הייתה על ידית הדלת, שמעתי אותו אומר, "את בינתיים תמשיכי לעשות את המוטל על כל אחד ואחד פה, נטליה. לאחר מכן אני אמסור לך יותר פרטים."
עשיתי תנועת ראש מהירה שקיוויתי שתתפרש כהנהון ויצאתי מפתח הדלת. הרגשתי שאני רועדת. הרגשתי שאני חוששת ממה שהולך לקרות. הרגשתי שהרבה רגשות ומחשבות מתערבלות בתוכי.
רציתי להקיא, אך משהו עצר אותי.