לפני שאפול- פרק שמיני

8

כאשר פקחתי את עיניי, ראיתי שאני בגובה של לפחות חמישה-עשר מטרים מהקרקע. הייתי ישובה על ענף עץ עבה שהשקיף לעבר התיכון 'הארטלן', התיכון שאחי הגדול סיים ללמוד בו לפני שנה. הוא היה מבנה גדול בעל שתי קומות שכלל בתוכו לפחות אלפיים תלמידים, אם לא יותר. הוא היה תיכון נחשב בעיר שלנו, ואני הייתי היחידה מבני המשפחה שלא למדה בו מכיוון שפשוט לא התקבלתי אליו. גם לא חשבתי שאני אהיה ברמה מספיק גבוהה כדי להתקבל לשם. בכל מקרה רציתי לעבור לתיכון שאליו חברותיי עברו, ולא לאיפה שאימי ואבי למדו בצעירותם, עוד לפני אחי.
הנוף היה יפיפה. כל כך התגעגעתי לנוף החי של העולם שלנו. הוא נתן תחושה של חופשיות, של זמן בלתי מוגבל. המקום שאליו הגעתי היה מקום סגור, מחניק, וזה הרגיש לי שאני כלואה בתוך כלוב שלעולם לא אוכל לצאת ממנו. וזה היה עוד דבר של למה אני רוצה לחזור לחיות.
כשעברו דקות אחדות, ואף אחד לא היה בשטח, חוץ מכמה מבריזים, נתתי לעצמי את החופשיות ללכת ולאחר מכן לחזור בשעה שלוש. באותו הזמן השעה הייתה שתיים, ולא התחשק לי לשבת ולחכות עד שכולם יצאו ואז לתפוס את סילאן ולעקוב אחריו. קיסה הציעה לי שקודם כל צריך לדעת את האויב ורק אז לתקוף. מי יודע במה אני אוכל להיתקל ולאיזו סכנות אני אמצא?
עמדתי על גזע העץ וקפצתי. נחתתי בקלות על רגליי, והעמדתי את החרמש לצידי בשביעות רצון. אני רוח, אז לא יכול לקרות לי כלום אם אקפוץ מגזע עץ, זה מה שאמרתי לעצמי לפני שטיילתי בין הרחובות והכבישים שהיו מוכרים לי כל כך. ואז, בלי להתכוון, מצאתי את עצמי מול הבית שלי. הבית שבו התגוררתי לפני שמתתי. ליבי פעם בחוזקה. היה לי צורך עז להיכנס לשם, לבדוק מה שלומם. לראות אותם במו עיניי. אך פחדתי ששיין עוקב אחר מעשיי והוא יראה שבמקום לבצע את משימתי אני מבקרת את משפחתי האבלה.
כנסי לשם כבר! המוח שלי צעק עלי במחשבותיי. עמדתי מבלי לזוז, קפואה כמו גוש קרח, ולא ידעתי מה לעשות. לחזור למקום שמיקמו אותי בו, ליד התיכון שבו לומד גם סילאן, או להיכנס להצצה קטנה בבית שלי. לראות מה קרה לאחר שעזבתי את העולם וכביכול אני נמצאת בעולם הבא.
לקחתי את הסיכון וקיוויתי שלא אצטער על כך. הצלחתי לעבור בדלת, מבלי לפתוח אותה באמת, ועמדתי בכניסה, על שטיח חום שעליו היה כתוב בצבע חום בהיר יותר "ברוכים הבאים למשפחת פארקינגסון." זה בהחלט מטופש, אבל אמא שלי רצתה שיהיה לנו שטיח ייחודי בכניסה. אני אמרתי לה שזה לא ימשיך להיות ייחודי אם ינגבו עליו את הלכלוך שבנעליים.
הבית היה שקט, והאורות היו כבויים. כפי שהכרתי את ההורים שלי, הם היו ידידותיים לסביבה. באור יום הם היו פותחים את כל החלונות בבית, ואת תריסיהם, כדי שהאור ייכנס מבחוץ ולא נבזבז חשמל.
נכנסתי אל הסלון, שהיה מסודר להפליא. כשאני הייתי בבית הוא תמיד היה איכשהו מבולגן. לפעמים הבגדים שלי היו זרוקים על הספה, או שהמחשב הנייד שלי היה מוטל עליה במקום ועוד הרבה דברים שאימא שלי הייתה מתרגזת עליי בגללם. היא אהבה סדר וניקיון, ולא את הבלאגן שהבת שלה הייתה משאירה.
העיניים שלי קפאו כאשר ראיתי את השידה שתמיד היו עליה את הספרים הכי אהובים של אמא שלי ריקה לגמרי, ומעליה הייתה תמונה ממוסגרת שלי מיום ההולדת של שנה שעברה. עשינו חגיגה ענקית לכבוד יום ההולדת השש-עשרה שלי, ואמא שלי רצתה לקחת תמונה שלי מהמאורע. לבשתי באותו היום שמלה ורודה קצרה, שהייתה מנופחת כמו צמר גפן מתוק. שיערי השטני היה אסוף לקוקו שקר, ועליו עמד נזר קטן מפלסטיק שהיה לי אותו מאז שהייתי קטנה. חייכתי את החיוך הכי גדול שהיה לי ועשיתי פוזת צילום רגילה לחלוטין.
נפנתי ללכת לעבר השידה וכמעט פרצתי בבכי. לא ידעתי למה, רק הרגשתי את העיניים שלי מלאות בדמעות. העברתי את אצבעותיי בידה הימינית הפנויה סביב המסגרת של תמונתי ונזכרתי את יום החגיגות הכי שמח שהיה לי. לפני כחודשיים מלאו לי שבע-עשרה בדיוק, אך מסיבות משפחתיות לא יכולנו לחגוג אותו. כל כך רציתי לחגוג אותו עם כולם, כי כך המשכתי להרגיש שכולנו מאוחדים כמשפחה אחת גדולה.
שמעתי ייבבה חלושה מבעד לפתח שמוביל למסדרון אל כל חדרי השירות, ומשם יצאה אימי עם ממחטה בידה, מקנחת את אפה. היא נראתה במצב גרוע ממה שזכרתי, ועיניה היו אדומות מבכי. היא עדיין בכתה. ראיתי את הכאב שלה ויכולתי לחוש אותו. רציתי לחבק אותה, רציתי להגיד לה שהכל בסדר, שאני עדיין חיה, בערך, ושאני חוזרת בקרוב.
הייתי צריכה לזוז הצידה ולתת לה את המקום מול התמונה שלי והנרות. היא בדקה שכולם דולקים, ואז העבירה אצבע אחת על שיערי בתמונה. "אני כל כך מתגעגעת, ילדה שלי," היא לחשה בטון נמוך כזה שכמעט ולא יכולתי לשמוע. "אני מקווה שאת נחה שם בשלום. אני אוהבת אותך."
"גם אני אוהבת אותך," אמרתי, בעוד דמעה בוגדנית יורדת על פניי. "ואני חוזרת, אני חוזרת בקרוב." ידעתי שהיא לא שמעה אותי, ובכל זאת הייתי חייבת לומר זאת בקול. להבטיח את זה גם לעצמי. כי אני אחזור לחיות. סילאן הזה בוודאי מרוצה ממעשיו, על כך שגזל אותי מההורים שלי, ונתן לאמא שלי להיות במצב הרוס.
"מירנדה," קולו של אבי הדהד במסדרון. כשהוא נכנס, הבחנתי שמשהו השתנה בו. הוא נראה זקן יותר, תשוש יותר, עצוב. הוא ליטף את גבה של אימי ולקח את ידה. "את צריכה לעלות למעלה ולנוח. הפסיכיאטר אמר שאת צריכה להישאר במיטה עד שהכדורים נגד דיכאון ישפיעו."
אמא שלי נוטלת כדורים נגד דיכאון? שאלתי את עצמי בעיניים פקוחות. היא בדיכאון. לא ידעתי שהמצב שלה באמת כזה גרוע. אני לא יודעת מה אני אעשה לעצמי אם היא תחשוב מחשבות אובדניות בגללי ואז תתאבד.
"זה לא יקרה. לא יקרה." היא נדה בראשה במהירות ומשכה באפה. "עד שאני לא מקבלת את הבת שלי בחזרה…"
"תפסיקי." מילותיה הקרבות של אימי פגעו באבי והוא לא רצה לשמוע על כך. הוא קימט את מצחו וארשת פניו התקדרה. "את לא יכולה לומר את זה. אנחנו לא יכולים לעשות שום דבר בנידון."
"אני רוצה את הבת שלי בחזרה!" היא צעקה ודפקה את אגרופיה על חזהו של אבי.
לא יכולתי לשאת זאת עוד. פניתי ללכת. הכאב שלי גבר על הרצון שלי להישאר. המשפחה שלי לא בסדר. היא קורסת. ואני הגורם העקיף לכך. הגורם הישיר הוא סילאן. למה עוד לא תפסו אותו על המעשה שלו? המשטרה המקומית כל כך גרועה, כל כך מטומטמת, שאני לא בטוחה שהם באמת ימצאו מי האשם לכך, ואני היחידה שיש לה את היכולת לגרום לו לשלם. ואז לחזור לפה. ושום דבר ממה שקרה פה לא באמת יקרה בעתידי החדש. כשאשוב לחיות.
הרגשתי בעצמותיי, בעורקיי, בנשימותיי את התועבה שהיה לי כנגדו. שנאתי אותו שנאת מוות. שנאה שלא ידעתי שבכלל אני יכולה לשנוא מישהו שאני כלל לא מכירה. אבל עכשיו אני אכיר. אני אכיר ועוד איך.

התיישבתי חזרה על ענף העץ בציפייה רבה לראות את פניו של סילאן בפעם הראשונה בשידור חי, כמו שאומרים. השיעור שלו היה אמור להסתיים, ורציתי שהוא כבר יזיז את התחת שלו וייצא. המחשבות שבראשי היו חמומות עליו כל כך, עד שלפעמים אמרתי לעצמי שהוא סתם פחדן. אבל הוא לא יכול להיות פחדן. הוא לא רואה אותי. הוא לא יודע שאני באתי להרוג אותו. לרצוח אותו. הוא חושב שהימים הקרובים הם עוד מהימים הטובים והרגילים לחלוטין.
הצלצול קטע את רצף מחשבותיי והייתי מוכנה לסרוק תלמיד-תלמיד עד שאמצא את סילאן. הם יצאו בערבוביה שלמה, מקשקשים ומרעישים על רקע הצלצול שלא נפסק. חלקם נסעו במכוניות שלהם, חלקם חיכו שיאספו אותם, וחלקם נכנסו לאוטובוס ההסעה הצהוב, הדבר שהכי חיבבתי בהסעות של בית הספר.
ואז, בעודי ממשיכה לסרוק, ראיתי את פניו של סילאן בין כל הפנים הרבות. בכתף אחת הוא תלה את תיקו ואחז עם ידו ברצועתו. בידו השנייה הוא החליף כיפים עם חבורה שהתאגדה סביבו. הוא חייך וצחק, ונראה שהוא כאילו שכח מכל מה שקרה לפני שבועיים. כאילו המצפון לא מציק לו. כאילו אין לו לב. ואם יש לו, הוא קשה כמו אבן.
כשקפצתי מגזע העץ, פתאום שמתי לב שאני לא נוחתת על הקרקע. שאני תלויה באוויר. הופתעתי מעצמי. אני יכולה לעוף. אני באמת ובתמים יכולה לעוף.
את מלאך מוות, זוכרת? המחשבות בראשי נהפכו לעוקצניות. מלאכים אמורים לעוף.
ריחפתי כמה דקות סביב, עד שסילאן הואיל בטובו לצאת מהשער של התיכון ולהיכנס אל תוך מכוניתו, ועקבתי אחריו בריחוף מעל למכוניתו. הוא נסע בכביש המהיר ופנה שמאלה, שם עצר ליד מבנה של בית ספר יסודי. קטן ופרקטי. הוא חיכה שלוש או ארבע דקות, וישר רץ אליו ילד בסביבות גיל השמונה, מלווה בתיק הגב שלו שנראה כבד לילד בגילו.
אבל לא אמור להיות לי אכפת.
שעטתי מטה, ועברתי את גג המכונית עד שהתיישבתי במושב האחורי. ניסיתי כמה שיותר לא להיות בולטת במראה, מפני שאני יכולה להיתפס במקרה אם לא אהיה מספיק זהירה או שיהיו שיבושים כלשהם, וחיכיתי שימשיך לנסוע.
סילאן פרע את שיערותיו של הילד הקטן ובירך אותו לבואו. הוא נראה כמו אחיו הצעיר. הם נראו מאוד דומים, חוץ מעניין השיער. לילד הקטן היה שיער בלונדיני מבריק, שונה לגמרי משיערו החום הבהיר של סילאן.
"אז ספר," פתח סילאן בשיחה כאשר הילד הקטן סגר את הדלת של מושב הנוסע שלצידו. "איך היה בבית הספר?"
"עשינו תרגול של שירפה ואני הייתי אחד מהסדרנים," השיב אחיו בעודו חוגר את החגורה סביבו. הוא נשמע גאה בעצמו. "גברת ליס נתנה לי תעודת הצטיינות על שעשיתי את העבודה למופת." הוא חייך חיוך שחשף את שיניו הלבנות. ראיתי שחסרות לו שן בינה בצד שמאל וניב ימני.
"עכשיו אני מרגיש שאתה באמת מתחיל להיות גבר קטן," אמר סילאן בצחוק ונתן לאחיו אגרוף קטן בכתפו. אם לא הייתי שונאת אותו כל כך, אולי הייתי חושבת שזה חמוד. ואני אומרת רק אולי. לא מצא חן בעיניי כל המשחקים של סילאן. אני באמת פרחתי לו מהראש. הקורבן שאותו הרג. רצח. לקח את חייו. כל הדברים האלו.
"אני לא גבר קטן," מחה אחיו והחמיץ את פניו. "אני גבר. גבר כמוך."
"ראסל, אתה תהיה גבר כמוני כשתגיע לגיל שלי."
ראסל לא ענה לו למשך זמן ממושך, והוא הדליק את הרדיו והעביר תחנות בהיסח דעת. הוא שאל בקול שברירי שמתאים לילדים קטנים, "מתי אמא ואבא יחזרו?"
"ראסל, הם בשליחות לשנה. אתה זוכר שהם יצאו רק לפני חודשיים." נראה שסילאן לא רצה לדבר על כך. הוא סימן שהוא הולך לפנות ימינה, והגענו לשביל גישה של בית גדול בפרוורים. הוא היה עתיק, נדמה לי שנבנה במאה התשע-עשרה, ובפינות שלו הוא היה מכוסה בצמח מטפס ירוק.
"אז למה הם לא מתקשרים?" שאל שוב ראסל. הוא נשמע כמו אחד שלא קיבל תשומת לב רבה מההורים שלו.
"אני אזכיר להם להתקשר אליך," השיב סילאן בעקיפין והחנה את המכונית בחנייה גדולה שבה עמדו שתי מכוניות מרסדס יוקרתיות. אחת שחורה ואחת לבנה. אני מניחה שהם של ההורים שלהם, והם השאירו אותם בחניה בזמן שהם בשליחות. "ברוב הזמן הם פשוט עסוקים." הוא ניסה לתרץ לו תירוצים, למרות שראסל נראה כמו ילד פיקח. הוא פתח את חגורתו ויצא מהמכונית מבלי להוסיף מילה אחת על כך. נדמה שנמאס לו מלשמוע את תירוציו של סילאן.
האם יש לסילאן תירוצים בראשו על מה שעשה לי כדי להתחמק מנקיפות מצפונו? האם מישהו תפס אותו והוא תירץ לו תירוצים או שבכלל הכחיש?
האם מישהו בכלל עשה לגביו משהו?! כי לפי מה שראיתי, הוא נראה שהמשיך בשגרת חייו. אומנם יכול להיות שזה בגלל שבאמת לא תפסו אותו, אבל זה לא אומר שזה בסדר. זה כלל לא בסדר. הוא לא יכול לשוטט מסביב בחופשיות כשהוא יכול להמשיך ולפגוע בעוד ועוד בני נוער כמוני. עוד אנשים חפים מפשע. עוד קורבנות.
ומה אם אחרי מה שעשה לי הוא הפסיק עם זה? הרהרתי ביני ובין עצמי, ויצאתי מהמכונית. אבל למה לו? למה שדווקא אחריי הוא יפסיק לדרוס אנשים בתאונת פגע וברח? הוא ימשיך. גם אם הוא נראה כרגע הבן אדם הכי לא מתאים שיעשה זאת, תמיד יש משהו מתחת לפני השטח. דבר שאף אחד לא יכול לראות אותו, לא יכול לצפות לו.
אולי לסילאן יש פיצול אישיות? מצד אחד הוא הבן אדם הטוב והתחשב, כפי שהוא עכשיו, ומצד שני הוא הבן אדם הרע, הרוצח, הסדיסט שעושה תאונות פגע וברח בכוונה כדי ליהנות מזה. ליהנות מהסבל של האחרים. של הסביבה.
זה יכול להיות הגיוני במובן כלשהו. אם הייתי חייה בסרט. מה שכמובן אני לא.
מאוחר יותר, סילאן בישל בשביל שניהם משהו שאני בוודאי יכולתי להתעלות עליו, אם הייתי חייה, והם התיישבו לאכול בשולחן השיש העגול שבאמצע המטבח שלהם. אני ישבתי בפינה, כמו ילדה קטנה שקיבלה הרגע עונש, והייתי משועממת מרוב המתח ששרר מסביב. אף אחד לא דיבר ביניהם, וזה התחיל להעיק.
הנחתי בצד את החרמש, וראיתי בעיניי רוחי איך הוא הופך לחרב שלי. וכך הוא הפך באותם שניות שדמיינתי אותה בידי. היה לי הרבה יותר נוח להחזיק אותה מאשר את החרמש. חוץ מזה, אני תמיד יכולה לשנות בחזרה.
"למה אתה כועס עליי, ראסל?" שאל סילאן והניח את המזלג בתוך הצלחת. הוא שילב את ידיו על השולחן, ולא הסיט את מבטו מראסל עד שהוא לא ענה לו.
"אני לא כועס," ענה ראסל ביובש. "אתה פשוט מתנהג אליי כמו ילד קטן."
סילאן הרים גבה חומה ואז פרץ בצחוק. "זאת הבעיה?"
"אמא ואבא אף פעם לא היו מתנהגים אליי כמו ילד קטן."
"בסדר, קלטתי את המידע," אמר סילאן כשהפסיק לצחוק וראה את מבטו הרציני של אחיו. "מהיום אתה הגבר של הבית." הוא מנה עם אצבעותיו כשהמשיך ואמר, "אתה תנקה, תשטוף, תכין אוכל, תסיע אותי לבית הספר שלי, תחזיר אותי מבית הספר שלי, תעבוד בחנות מזנון מהיר…"
נראה שראסל נבהל מכמות הדברים ש"גבר" כמו סילאן עושה, והוא אמר בבהילות, "לא, לא, לא. אני גבר קטן וזהו." זה איכשהו גרם לי לצחקק, וכשראסל וסילאן התגוששו ביניהם כמו שאחים עושים, הם השאירו את הצלחות על השולחן ושיחקו בתופסת בסגנון אחים.
עקבתי אחריהם אל המבואה, שם הם נעצרו והתנשפו ואז צחקו צחוק מתגלגל. המבואה הייתה קטנה, ובצידה השמאלי, היכן שהקיר חצץ בין הסלון למבואה, עמד שולחן קטן בצורת חצי סהר ועליו מלאי של תמונות ישנות. מעליו, על הקיר, היה ממוסגר קולאז' של תמונות משפחתיות מאז שסילאן נולד ועד שראסל זחל על שש. כך ראיתי. זה לא שבאמת היה לי משהו אחר להסתכל עליו.
"קדימה, תעלה למעלה, תצחצח שיניים ותעלה למיטה," הורה עליו סילאן בחצי חיוך. "אני עוד מעט אעלה להביא לך שוקו חם."
"בסדר."
סילאן פרע שוב את שיערותיו, וכדי להתחמק מכך, ראסל עלה במדרגות העץ במהירות עד שנעלם מזווית ראייתי.
עמדתי בצד, בפינה שלצד הדלת, מאחורי עציץ. זה היה מטומטם, אני מודה, אבל קיסה הפחידה אותי, וגרמה לי לחשוב אם באמת יש לי סיכוי להצליח במשימה הזאת. בינתיים הכל הלך חלק. סילאן נעמד מול קולאז' התמונות בידיים שלובות והביט בהן למשך כמה דקות. לאחר מכן הוא סקר בעיניו את סביבתו ופתאום הן נחו עליי. קפאתי בו במקום.
זה לא יכול להיות, מחשבותיי התרוצצו. הוא לא רואה אותי, הוא לא רואה אותי! כל היום עבר חלק והוא לא רואה אותי. בבקשה לא.
אבל הוא ראה.