לפני שאפול- פרק שני

2

לא ידעתי מתי תגיע ה"שיחה" שעליה דיברה הנערה הבלונדינית. הייתי בריצת בוקר בתוך אולם התעמלות ענק שהצליח להכיל את כל עשרות- או אפילו מאות- בני הנוער המתים. כמוני. חילקו כל טור לשני קבוצות של בנים בנות. הבנות בצד אחד של האולם, והבנים בצד אחר.
עוד לפני שנכנסנו לאולם, נתנו לנו את אותה התלבושת. החולצה הייתה יותר קצרה וכך גם המכנסיים, שהגיעו לי עד כמעט לברכיים. קיבלנו נעלי ספורט שהיו חדשות ונקיות, בצבע אפור כהה עם שרוכים דקים שנראו כאילו הם הולכים להיקרע.
הריצה ארכה כבר חצי שעה. ספרתי. הכאב בצד הציק לי, ורציתי שזה יפסיק. שאני אפסיק לרוץ ואוכל לנשום כמו שצריך. אך לא יכולתי. הריצה הייתה קבועה, מסתובבת במעגלים סביב חצי אולם ההתעמלות שלרשותנו. כולן רצו בקצב אחיד ובמרחק קבוע של מטר אחת מהשנייה, ואם הייתי עוצרת, בטח היינו הופכות לדומינו אנושי.
שריקה הצטלצלה באוזניי וכולם נעצרו. נעצרתי גם אני והתנשפתי בכבדות. לא הייתי בכושר כלל, והראש שכאב לי קודם החל לכאוב שוב. פתאום הכל התחיל לכאוב לי וקרסתי על רצפת האולם. כולם נעצו את מבטם בי בשקט המפחיד שלהם.
"את לא בכושר, הא?" שאלה הנערה הבלונדינית שהשתופפה מולי. "כנראה קרה לך משהו נורא כשמתת."
"מאיפה לך לדעת?" שאלתי ושפשפתי את מצחי.
"אני מתתי ממנת יתר של סמים שמישהו הכניס לי לתוך כוס המשקה שלי במועדון כלשהו במרכז העיר שהייתי גרה," ענתה מבלי להביט בי ולאחר מכן הושיטה את ידה בכדי לעזור לי לקום. "תמיד היו לי כאבים בבית החזה ובבטן, אבל זה עבר. בסופו של דבר אני מתה ככה שזה לא היה אמור לכאוב לי למשך יותר משבוע. זה מן תופעת לוואי כזאת של מתים."
מצמצתי. לא ידעתי שזה מה שגרם לה למות. המחשבה על כך גרמה לי להצטמרר מפני שבדיוק אז נזכרתי שהייתי במועדון עם החברות שלי. מאז הכל עדיין היה מעורפל ולא ידעתי שום דבר על מה שקרה לי כשיצאנו משם. איך בכלל מתתי. רציתי ולא רציתי לדעת. היה מסקרן אבל היה גם מפחיד. הכל התערבב בבת אחת.
"קדימה. את שוב גורמת לכולם לחכות רק לך." נעזרתי בה לקום ותוך כדי ניקיתי את מכנסיי בידי השנייה. לא היה עליהם בכלל שום לכלוך ולא גרגר אחד של אבק. הכל היה מצוחצח ונקי כאילו אף בן אדם- זאת אומרת, מת- דרך על הרצפה.
"יש לכולם שעה של הפסקה. צאו להתרענן וחזרו לכאן בדיוק בשעה תשע. משוחררים," שמעתי את מערכת הכריזה אומרת לכולם מתוך רמקול שהיה תקוע באמצע הקיר שהיה מולי. כשכולם נפנו לצאת החוצה, הם התחילו לדבר.
הם סוף-סוף התחילו לדבר.
"חשבתי שהם אילמים," אמרתי בניסיון להתבדח, אך זה לא הצחיק את הנערה הבלונדינית. כחכחתי בגרוני באי נעימות. "זאת אומרת, חשבתי שהם לא יוציאו הגה כל היום. הם היו כאלה שקטים ואת היחידה שדיברה איתי."
"דבר ראשון, אף אחד מאיתנו לא אילם."
"לא התכוונתי-"
"דבר שני, זה הכלל. אסור לנו לדבר בזמן ההשכמה ובזמן ארוחת הבוקר או בכל מקום אחר שקשור לעבודתנו. מותר לנו לדבר אך ורק כשיש לנו הפסקות," המשיכה ונפנתה ללכת לעבר מלתחת הבנות כדי להחליף את בגדיה. "אנחנו מחויבים לשמור על שקט כדי לא להפריע לאף אחד בזמן האימונים. היה לך מזל שאף אחד לא העיף אותנו."
"את זו שהתחלת לדבר איתי מלכתחילה," אמרתי ועקבתי אחריה למלתחה.
"זה לא העניין. אם את מפריע לסדר היום הקבוע שלנו במשך שלוש פעמים רצופות, את מתה סופית."
"מה…?" גיחכתי וקימטתי את מצחי. "מה זאת אומרת מתה סופית? אני לא מתה כבר עכשיו?"
"את מתה, אבל את גם חיה. מסובך להסביר. בכל מקרה, יש לך כאן ייעוד. זה לא שכל המתים באים לכאן ועושים מה שאנחנו עושים." היא נתנה לי חצי חיוך. "אחרת היה פה מפוצץ ולא היינו יכולים לזוז מילימטר אחד."
"אני עדיין לא מבינה את זה…"
"את לא אמורה להבין. פשוט תעשי כמו שכולם עושים. תסחפי עם הזרם. את כבר תביני מה אנחנו עושים אם השיחה לא תבוא מוקדם יותר."
"זה עדיין לא מתעכל לי שאני מתה. אני מרגישה בסדר. יותר נכון, אני מרגישה נפלא." מתחתי את שרירי שכאבם שכך ועיסיתי את המותניים כדי שהכאב בצד הימיני יעבור גם הוא.
"זה הקטע להיות מתה. את לא באמת חיה," אמרה בטון של מובן מאיליו. היא פתחה את הדלת למלתחה ולקחה את הבגדים שלה שהיו מקופלים על ספסל ארוך מעץ. היא פשטה את החולצה שלבשה ושמה על עצמה חזרה את החולצה המקופלת. כך גם היא עשתה עם המכנסיים והנעליים.
סקרתי את המלתחה. לא היה בה דבר חוץ מהספסל וכמה ארוניות מעץ שלא היה עליהם דבר חוץ מכמה נעליים ובגדים מסודרים.
"אין כאן מקלחות איפשהו?"
"את מרגישה צורך להתקלח?" שאלה בהרמת גבות דקות מעלה. "את מרגישה שאת מזיעה או הגוף שלך לח?"
בדקתי. שום דבר. הרגשתי יותר כאילו יצאתי מהאמבטיה, ולא שאני צריכה אמבטיה. "לא," אמרתי לבסוף.
"אנשים מתים לא צריכים להתקלח."
"ולאכול כן?"
"לאכול פעם אחת ביום. וגם זה בקושי. זה רק מספק לנו אנרגיה ריקה."
"ושירותים?"
היא נאנחה. "לא. למה את קשת קליטה כל כך? את האנרגיה שאנחנו מקבלים מהאוכל אנחנו משתמשים במהלך היום, ואז זה מתאדה במיטות שלנו."
"מיטות שבהן את צריכה לישון בעמידה," ציינתי. "המיטות האלה נראות כמו קופסאות. קפסולות. זה מפחיד."
"זה כמו לישון בחלל. אנחנו לא באמת נמצאים במקום כלשהו," אמרה וחיכתה שאני אלבש חזרה את בגדיי שלי. "אם תביטי מחוץ לחלונות הממש לא שימושיים שלנו, את רק תוכלי לראות אור לבן ועננים."
"כן, ראיתי. זה יפיפה במידה כלשהי, רק חסר בו נוף."
סגרתי את רוכסני המגפיים שלי ויצאנו החוצה מדלת שנייה. נכנסנו לתוך מסדרון ריק ואפלולי שכיוון אותנו רק ישר. המנורות שנתלו על הקירות הבהבו והרגשתי כאילו אני נמצאת בתוך סרט אימה. המקום עצמו היה מפחיד. לא ידעתי לאן אני הולכת, לא ידעתי מה הולך לקרות, והדבר היחיד שבאמת עזר לי להישאר רגועה הייתה המחשבה שהנערה הזאת מדברת איתי, ולפי איך שזה נראה, היא נמצאת כאן דיי הרבה זמן.
"מה השם שלך?" שאלתי בקול שקט, מנסה לפתח נושא שיחה חדש.
"קאסידי, אבל כולם קוראים לי קיסה," השיבה בחצי חיוך ועצמה לרגע את עיניה. לא נראה שאנחנו מתקדמות מפני שהמסדרון המשיך ישר וזה נמשך כמו נצח.
"שלי נטליה."
"שם מיוחד," אמרה בקול נטול רגש. ידעתי שהיא אומרת זאת סתם כדי להעביר את הזמן.
"גם שלך. אם אני לא טועה, קיסה ברוסית זה חתול."
"משהו כזה. תמיד אומרים שיש לי התנהגות כזאת של חתולה לפעמים. שאני מגיעה בשקט מופתי ממקום למקום, מפתה אנשים עם המראה שלי… דברים כאלו."
הנהנתי ונעצרנו מול דלת גדולה ומכנית. לידה הייתה המכונה הקטנה שצמודה אליה והיא סרקה כל אחת בנפרד. כשאני נכנסתי, ראיתי מראה יפיפה שלרגע תעתע את עיניי. נראה כאילו אנחנו נמצאים בחוץ, מתחת לכיפת השמיים הכחולים, נמצאים בחצר בעלת רחבת דשא ירוק, ספסלים חומים שישבו עליהם בני נוער ודיברו אחד עם השני, עצים גדולים שעשו עליהם צל ורוח נעימה שהניעה את ענפיהם בקלילות.
"חשבתי שאמרת שאנחנו נמצאים בשום מקום," אמרתי בעודי מביטה אל השמים הכמעט מושלמים.
"אנחנו באמת נמצאים בשום מקום. אם תביטי היטב, מזווית העין שלך, תוכלי לראות שהם מתעתעים בנו," אמרה כשהתיישבה באנחה על ספסל פנוי.
הבטתי מזווית עיני. פתאום יכולתי לראות שהחצר שנראתה כמו מרחב פתוח שאפשר לברוח בו בקלות, נראתה קטנה ומכוערת. קירות הברזל שתחמו אותה היו גבוהות וחסרות כל צבע, והגג הקעור היה גם הוא מברזל, והתנודד בין הצבע הכחול שלצבע הברזל העכור.
"וואו, לא ידעתי שאפשר לעשות את זה," אמרתי והתיישבתי לצידה. היא הפנתה את ראשה ובהתה בעץ שהיה במרחק כמה מטרים מאיתנו. עניין אותי לדעת מה כל כך מטריד אותה. "היי, קיסה, מה קורה?"
"שום דבר."
"זה לא שום דבר. אני רואה שאת מוטרדת."
"ואני חייבת לספר למישהי שאני לא מכירה את מה שמטריד אותי?" שאלה ונתנה בי מבט לועג. אני מודה שזה קצת פגע בי.
"לא. אבל את היחידה שמסתובבת איתי. חוץ מזה, אני לא רואה כאן עוד מישהו שמדבר איתך חוץ ממני," אמרתי במשיכת כתפיים.
היא צמצמה את עיניה. "יש לי הרבה חברים. הם רק…לא כאן כרגע."
"את מתכוונת שהם בין החיים ואת כאן, בין המתים?" שאלתי בהיסוס, מפחדת לפגוע בה. היא נראתה בודדה. העיניים שלה אומרות זאת ואני חושבת שאני היחידה ששמה לב לכך. היא לא ענתה והסיתה את מבטה חזרה אל העץ. "טוב, למרות שאני לא כל כך נכנסתי לכל הקטע שאני מתה, ואפילו קצת קשה לי לחשוב על זה ככה- אני באמת מצטערת בשבילך שככה איבדת את החברים שלך."
"מה את בכלל יודעת? את רק הגעת בלילה אלינו. את לא יודעת מה זה לאבד את המשפחה ואת החברים שלך."
"אני יודעת," אמרתי בקשיחות. "כי גם אני עכשיו מתה." וכרגע אני מתגעגעת לכל אחד ואחד מהם, רציתי להגיד אבל שתקתי. ככל שעיכלתי את זה שאני מתה גם אם אני לא באמת יודעת איך, הגעגועים ישר הציפו אותי. רציתי לחזור הביתה, לראות את פרצופה המחויך של אימי, לשמוע את צחוקו של אבי, להרגיש את חיבוקו החם והאוהב של אחי הגדול.
"קל לך לדבר. אני נמצאת כאן כבר כמעט חצי שנה. אם לדבר במספרים, אני נמצאת כאן חמישה חודשים ועשרים יום. בכל יום שעובר אני חורטת לעצמי בראש את המספר ורואה עד כמה אני מתרחקת מהמשפחה והחברים שלי עד שאני כבר לא אזכור איך הם נראים."
רציתי רק לחבק אותה. אף על פי שהיא הייתה עוקצנית וקצת רעה כלפיי, יכולתי להבין למה. היא שמרה הכל בפנים ולא דיברה על כך עם אף אחד ובמהלך הזמן זה התעצם יותר ויותר עד שהיא מצאה מישהי להנחית עליה הכל. גם אם לא במכוון.
זזתי באי נעימות על הספסל ולא ידעתי איך להגיב. "טוב, מצטערת שהעלתי את זה."
"עוברים את זה," אמרה כשלקחה נשימה עמוקה. "איכשהו."
"את באמת לא נמצאת כאן עם אף אחד?"
היא שיחקה באצבעותיה בהיסח דעת ואמרה בביישנות, "אני כן. עם החבר שלי."
"את מכירה אותו מכאן או שהוא גם…?" קולי דעך לאט והיא הבינה את הרמז.
"סיפור מצחיק," אמרה בגיחוך מעושה, "אבל שבוע לפני שמתתי הוא מת. מישהו דקר אותו כשהוא ניסה לעצור קטטה. נכנסתי לדיכאון עמוק עד שאמרתי לעצמי שכדאי שאשתחרר. שאשתה משהו לפני שהמוח שלי יתפוצץ. רציתי קצת שקט מעצמי. ואז קרה מה שקרה ונפגשתי איתו שוב, כאן."
לא הבנתי למה זה סיפור מצחיק ורק הנהנתי לתגובה. מצד אחד היא איבדה את המשפחה שלה, אבל מצד שני היא נפגשה שוב עם מי שהיא אוהבת.
"רק כדי שתהיי מודעת," התחילה לומר בדרך אגב. "אסור כאן מערכות יחסים. שום דבר. כלום. אם יתפסו אותך על זה, את תקבלי עונש חמור."
"אז איך לא תופסים אתכם?"
"הפרופיל שלנו נמוך. אנחנו שומרים על סודיות. ואם את אי פעם תלשיני עלינו אני-"
הרמתי את ידי הימינית. "אני נשבעת. אני לא אספר."
"-אפרק אותך. אבל משתגידי."
"איפה הוא עכשיו?" שאלתי בעניין וחיפשתי בעיניי באגביות.
"נשלח למשימה. הוא לא נמצא כאן כבר יותר משבועיים. אני דואגת לו," אמרה וכססה את אגודלה עם שיניה.
לא שאלתי אותה לגבי המשימה למרות שרציתי לדעת מאוד. ידעתי שהיא תתעצבן עליי ושוב תהפוך לעוקצנית וקשוחה ולא תענה על שום שאלה שאשאל אותה על המקום הזה. עדיף שאתחבר אליה, חשבתי. במקום זאת שאלתי, "את אמורה לדאוג לו? מפני שאנחנו כבר מתים."
"אם הוא יעשה טעות כלשהי זה יעלה לו בחיים המתים האלו ולעולם לא אוכל לראות אותו יותר. לעולם." היא משכה באפה. "המקום פה הוא לא כפי שאת אי פעם תדמייני. זה מקום קשה עם המון חוקים וכללים שתמיד יעמידו אותך על תנאי."
רציתי לענות לך ולומר לך שאני בכלל לא חושבת שהמקום הזה מדהים. רציתי לומר לה שהמקום הזה מפחיד אותי, מוציא אותי מכליי. אני לא יודעת עליו עוד כלום ואני מרגישה מהלכת כמו עיוורת. לא יודעת מה הצעד הבא שאני הולכת לעשות.
אבל לא אמרתי. מערכת הכריזה קטעה אותי בעודה אומרת, בקול גברי ושליו במיוחד, "נטליה פארקינגסון, אנא גשי למשרדי ברגע זה. אני חוזר, נטליה פארקינגסון, אנא גשי למשרדי ברגע זה."