לפני שאפול- פרק תשיעי

9

עיניו נפקחו לרווחה, והוא התקרב אליי בצעדים איטיים. איטיים כל כך שחשבתי שעובר נצח.
בלעתי את רוקי ועמדתי להיעלם, אך הוא תפס במרפק כף ידי הימינית בחוזקה. הוא פשוט שלח את ידו ותפס אותי. מה הוא הולך לעשות לי עכשיו? זה חסר סיכוי אם אני לא אחשוב במהרה, גם אם אני איזו מלאך מוות.
"חכי רגע," הוא אמר לאחר היסוס, ואני ניסיתי למשוך בכוח את ידי ממנו כדי שאוכל להיעלם. לחזור מאוחר יותר. להרוג אותו אחר כך. אבל הוא לא הרפה ממני ומשך אותי בחזרה. "חכי רגע. את-"
"עזוב אותי!" צעקתי ובעטתי בבטנו. הוא התקפל ואחיזתו התרופפה כך שיכולתי להשתחרר ממנו. תפסתי בחרבי בשתי ידיי ותכננתי לתקוף אותו. אולי אפילו להרוג אותו. הייתה לי הזדמנות מצוינת לעשות זאת.
הוא הרים את ראשו ולא נראה מפוחד כלל. זה היה מוזר, בהתחשב בכך שאני מחזיקה בחרב רבת עוצמה של מלאכי מוות, והיא תכף הולכת לשסף לו את הגרון. זאת אומר אני תכף הולכת לשסף לו את הגרון בעזרתה. ואני עשיתי את זה כבר מי יודע כמה פעמים באימונים. ועשיתי עבודה דיי טובה.
הוא הפתיע אותי כאשר הוא תפס במרפקי ידיי בפראות והטיח את גבי בקיר. פניו היו כפני פוקר, ולא יכולתי להבין מה הוא חושב או מה הוא זומם, או מה הוא בכלל מרגיש. הוא שיחרר לרגע את ידו ואז תפס בכף ידי שאחזה בחרב לאחר שהוא הפריד בין שתי ידיי כאשר תקף אותי.
מגעו היה רך ועם זאת תקיף, וריחו היה נעים. כמעט משכר. הייתי חייבת להתעשת. אסור לי לחשוב עליו דברים כאלה. אני צריכה לסיים איתו וכמה שיותר מהר, אחרת אני אגיע למוות הסופי שלי, ולא תהיה לי שום הזדמנות אחרת לחזור לחיים.
הוא הטה את ראשו בעודו מצמיד את החרב לגרוני, את החלק הלא מעוקל, כך שהייתי לכודה בין הניצב וידו האיתנה, לבין הלהב החד למדי שאני בעצמי לא רוצה לדעת איך זה מרגיש כשהוא יגע בי.
"זה לא יכול להיות שאת…" הוא מלמל, יותר לעצמו מאשר לי. קימטתי את מצחי.
"זה לא יכול להיות שאני מה?" שאלתי בארסיות. "תזוז ממני. תן לי ללכת ואל תיגע בי."
הוא רק מצמץ. שום דבר אחר.
"אני אבעט בך במקום שהכי לא יהיה נעים לך. אני מזהירה אותך. עכשיו תחזיר לי את החרב ותן לי לסיים את העבודה שלי!"
"את היא זו שאני-"
"כן, כן. אני היא זו שדרסת," קטעתי אותו ושמתי לב שמשהו בי השתנה. כאילו אני עצמי לא דיברתי אלא נטליה אחרת ששוכנת בתוכי ופרצה החוצה. נטליה בעלת הביטחון העצמי המופרז וחמומת המוח. "אתה רואה נכון."
איכשהו, ראיתי כאב בעיניו. "את נטליה…"
"כן אני נטליה!" צעקתי וחששתי שמא אולי אחיו שומע אותי. אבל זה לא נראה לי, מכיוון שהיחיד שהצליח לראות ולשמוע אותי היה סילאן. "אתה הרגת אותי וברחת…" אך לפני שהספקתי להשלים את המשפט, משהו תקף את תודעתי. איך הוא יודע איך קוראים לי? איך הוא בכלל זוכר אותי אם הוא דרס אותי וברח?
המילה איך הייתה תקועה במחשבתי במשך זמן ממשוך. הצטרפו אליה שאלות כמו למה, ומתי ומוחי היה מלא שאלות טורדניות שלא נראה שהוא עומד לענות עליהם אם לא אשאל. אם הוא בכלל ירצה לענות לי.
סילאן זרק הצידה את החרב ותפס את שתי ידיי מאחורי גבי. נאבקתי בו לשחרורי, אך הוא היה חזק הרבה יותר ממני, לצערי. כנראה הכשרתי הייתה ממש נמוכה בהשוואה לשריריו. הוא נראה כאילו הוא מתאמים חודשים על גבי חודשים בחדר הכושר.
קיללתי אותו בקול. זה לא הזיז לו. הוא משך אותי לעבר הסלון שם הוציא מתוך מגירה חבל עבר שאותו כרך סביב מרפקי ידיי וקשר בקשר חזק שהיה לי קשה לנסות להשתחרר ממנו.
"שבי כאן," פקד ודחף אותי על הספה. התיישבתי בנוקשות וחשקתי את שיניי בזעם. הוא לקח עוד חבל וקשר אותו סביב רגליי.
"אני אהרוג אותך בסופו של דבר. אתה לא תתחמק מעונש," סיננתי מבין שיניי החשוקות. "זה מגיע לך חתיכת בן אלף." נזפתי בעצמי שלא קיללתי אותו קללה יותר משכנעת בכעסי מאשר בן אלף.
הוא התיישב על כורסא מולי וצפה בי ובפיתולי, עד שכבר לא היה לי כוח ונכנעתי. בסופו של דבר אני אצליח לתכנן משהו ולצאת מהמצב האיום בו אני מסכנת את חיי האמיתיים בעתיד, וחיי המתים עכשיו.
הוא בחן את תווי פניי, את שיערי הארוך מתחת לברדס ונשא את עיניו אל עיניי. הוא בחן אותם רגע ארוך. סומק ורוד צף על לחיי והתביישתי בעצמי על כך שאני מראה לו את חולשתי בזה שבנים מביטים בי. מעולם לא אהבתי שהם הביטו למעמקי עיניי. התחושות שהרגשתי לא היו נעימות לי, ונראה שהם היו יכולים לחוש בזאת. לפעמים זה היה משחק לטובתי, ולפעמים לרעתי עד שכמעט נפגעתי בזה.
וברגע ההוא, הרגשתי באמת פגיעה.
"תפסיק להביט בי ככה," אמרתי בנוקשות והזעפתי את פניי. "אני נראת לך כמו איזו בובת ראווה לבידורך האישי? כי אם כן, אני אשמח לתת לך אגרוף בפרצוף כשאני אצליח להשתחרר. חכה ותראה."
הוא הסיט את מבטו אל החלון הפתוח, שרוח קרירה נשבה בו והעיפה את וילונות הקטיפה האדומים. "אני כל כך מצטער על מה שקרה."
"על מה אתה מצטער?" שאלתי בזעף. הוא הכעיס אותי כל כך.
"על התאונה. על זה שהרגתי אותך."
"למה אתה בכלל מצטער? זה לא שבאמת ובתמים אכפת לך. עשית לי את זה בכוונה תחילה ואז ברחת משם, מה שמעיד על הפעולה המאוד 'מתוחכמת' שלך. באמת, אם הייתי יכולה להזיז את הידיים שלי, הייתי מוחאת לך כפיים."
"אני לא ברחתי משם," אמר וחזר להביט בי.
"תעשה לי טובה ואל תשקר לי. זו הייתה תאונת פגע וברח. אתה דרסת אותי וברחת, ואני נשארתי לפרכס למוות על המדרכה. בטח עם המון דם."
"אני לא דרסתי אותך וברחתי. אני נשבע לך ביקר שלי שאני נשארתי לצידך עד שמישהו הזמין אמבולנס." הוא תפס בחוזקה את מסעדי הכורסא שבצדדים. "זה לא היה במכוון. אני מתכוון לעובדה שדרסתי אותך. אני בכלל לא מבין איך בכלל הגעתי למצב הזה."
לא האמנתי לו, אך המשכתי האלה כדי שיפרט לי יותר על מקרה התאונה. " היית שתוי? לקחת סמים? אל תבוא לי בתירוצים של 'איך בכלל הגעתי למצב הזה', כי אצלי זה לא עובד ככה."
הוא נעץ בי שוב את עיניו, שככל שהתעמקתי בהן, הן נראו יפיפיות והרסניות כאחת. טבעתי בהן, כפי שבנות אחרות היו טובעות בעיניים בצבע כחול כים.
"אני לא שותה ולא לוקח סמים. אני באמת נראה לך אחד כזה?" הוא אמר בשמץ של נימה מובנת מאיליה. "באותו הערב רק חזרתי מהעבודה. כשעברתי את הכיכר בדרך לעבור את המועדון, איבדתי שליטה על ההגה. הוא כאילו החליט בשבילי איך לנסוע, וכשרציתי לעצור, הבלמים לא עבדו. שום דבר לא עבד." הוא לקח נשימה עמוקה והמשיך, "ואז ראיתי אותך מנופפת לשלום לחברותייך וחוצה במעבר חציה. שמעת מוזיקה וככה לא יכולת לשמוע אותי. התנודדת מצד לצד וכך ידעתי שאת קצת שתויה."
"אז אתה אומר שזה באשמתי שנדרסתי?!" צעקתי עליו וכמעט רציתי להחטיף לו. "אני בסך הכל שתיתי קצת. נראה לך שבאמת הייתי נותנת לעצמי להידרס?!"
"זה לא מה שאמרתי," אמר במנוד ראש. "את לא ראית אותי ולא שמעת אותי, והאורות של המכונית שלי נכבו. ניסיתי לצפור, ניסיתי לשלוט בחזרה על ההגה, ניסיתי לעשות כל דבר אפשרי כדי לא לפגוע בך. ואז זה כבר היה מאוחר מידי. רק לאחר שפגעתי בך המכונית נדמה."
הרמתי את ראשי בניסיון להסתיר את הדמעות שצרבו בעיניי. רציתי להאמין לו. רציתי לומר לו שאני מבינה ואני מאמינה לו, למרות כל הכעס שבער בתוכי. אך לא רציתי להיראות החלשה מבין שנינו. הספיק לי שהוא הצליח לכבול אותי.
חוץ מזה, כאב לי לזכור את מה שקרה. כי בזמן שהוא סיפר, נזכרתי בפרידה שלי מחברותיי, לינדזי וג'סי, וכאשר נופפתי אליהן, הייתי באמצע להכניס את האוזניות לאוזניים ביד אחת. עברת את מעבר החצייה ובבום אחד הייתי שכובה על הכביש. חנוקה. מדממת. מפרכסת. ההמשך עדיין היה לי מעורפל, וקיוויתי שכך הוא יישאר.
"מישהו סיפר לי שזה מה שעשית," אמרתי מבלי לחשוף את שמו של שיין, שבכל מקרה הוא לא מכיר. "שאתה פגעת בי וברחת." הנחתי את ראשי על מסעד הספה והתפללתי שאפסיק להיות כזאת בכיינית. שישחרר אותי. שייתן לי לגמור את הסיפור ואוכל לחזור לחיי האמיתיים.
כשלא שמעתי אותו אומר משהו, הבטתי ישר וקפצתי כשראיתי שהוא במרחק סנטימטרים ספורים ממני. נשפתי בעצבנות ומשכתי באפי. הרגשתי שאני מתחילה לבכות והדמעות זולגות מעיניי עד שהן נפלו על ספת העור.
יופי. עוד פעם הצלחתי להביך את עצמי. בוכה בפני האחד שהרג אותי.
הוא כרע ברך לצד הספה וניגב את דמעותיי בקצה אגודלו. "למה את בוכה?"
"אל תיגע בי," אמרתי בקול מתריס וקפצתי על הספה עד הצד השני. נראתי מגוחך אך זה היה כל מה שביכולתי. "ואל תשאל אותי שאלות מטופשות, בסדר?" נשכתי את שפתי התחתונה כשהמשכתי להרגיש את ידו על הלחי שלי. עדינה ומנסה כמה שיותר לא לפגוע בי.
רציתי לדעת למה הוא לא מפחד ממני. למה הוא יכול לגעת בי. למה הוא לא רואה שאני באתי במיוחד כדי להרוג אותו? ולמה נראה שהוא יודע הרבה יותר דברים ממה שהוא מספר?
בזמן שהוא התרומם על רגליו ונעץ את עיניו בספה בשתיקה, ניסיתי להשחיל את ידיי מבעד לחבל בצורה יסודית כך שאני גם לא אשתפשף מכך, וגם אוכל להשתחרר ממנו במהירות האפשרית. עשיתי זאת בזהירות ובחשאיות כדי שלא ישים לב שאני מנסה לברוח. לא באמת לברוח אלא להשתחרר, לתפוס את החרב ולהרוג אותו.
למה הוא חייב לעשות את זה כל כך מסובך?
הוא פנה אל המטבח שפתחו נמצא מאחורי הספה, ושאל, "את רוצה לשתות משהו?"
"אני נראית לך כמו מישהי שצריכה לשתות משהו?"
"אם את באמת חייבת לדעת, אז כן."
"דחוף את השתייה שלך ל-" השתתקתי כשהצלחתי לשחרר את ידי השמאלית, ואחר כך את ידי הימינית. הרמתי את רגליי אל הספה, וחיכיתי שסילאן יהיה עם גבו אליי. כשהוא היה, פתחתי את הקשר בזמן שאני כל פעם מביטה אחורנית כדי לבדוק שהוא לא צופה בי.
"את רוצה שאכין לך גם שוקו? זה משקה שכולם אוהבים," הוא המשיך בשלו, מנסה לשגע אותי.
עניתי לו כדי שלא יחשוד בכלום. הצלחתי לשחרר את רגליי והורדתי אותן מטה. "אתה מוכן אולי לא לשגע לי את השכל?"
ירדתי בזהירות מהספה, מנסה כמה שיותר לא לעשות תנועות לא רצוניות ולהרעיש, ואז רצתי לעברו ועמדתי להנחית לו מכה בשקע עורפו, עד שהוא הסתובב ופגע לי בצד הצוואר. לרגע לא יכולתי לזוז, ואז התמוטטתי על הרצפה, מחוסרת הכרה.