מבוך האשליות- פרק 15: אוצר בלום

לפני שנה "הגנב" עוד היה חלק מברית אנשים רחבה. כמו בכל ערב, לאחר חילוץ מוצלח או מעשה מבורך, הם השקיעו בהקמת מדורה גדולה מסביבה ישבו ושתו לרוויה בהנאה שהגיעה להם לאחר מאמצים רבים. אבל אותו ערב היה ערב מיוחד, כי זה היה הערב לכבודו. חבריו לברית לא האמינו שהוא יצליח להוכיח את עצמו כאחד ראוי למטרותיהם.
"לניקולאי!" הם קראו בשבילו בקול אחיד כשהרימו את כוסותיהם לאוויר.
"תודה, תודה," הוא הודה להם בחיוך גדול. "אבל בואו נסכים שזאת הייתה עבודה משותפת."
"צנוע כרגיל." אמר אחד מהסובבים את המדורה.
"לא, לא, אסור להעצים את האגו יותר מדי," הוא המשיך להסיט את האחריות על ההישגים שלהם ממנו, מתקשה לקחת על עצמו את כל העניין. "אחרת הוא יתפוצץ."
כולם צחקו, וראש הברית מיהר לגשת אליו להוקיר לו כבוד.
"קדימה, ניקולאי, בלעדייך לא היינו מצליחים." הוא לא וויתר לו.
"אני מניח," הוא נאנח. "שאולי הפעם אתה צודק." שניהם צחקו בקול והקישו בכוסותיהם לאות שמחה ושיתוף פעולה.
"לחיי ניקולאי!" ראש הברית קרא. "ולחיי המשך הפעילות שלנו למען הצדק!"
"למען הצדק!" כל חברי הברית קראו לחיזוק מילותיו.
ניקולאי פנה אליו בשקט לאחר שלגם מהמשקה שלו. "בחיי, ג'יימס, עם האידיאולוגיה הזאת עדיין קשה לי להאמין שאתה נשארת בחיים."
"זה הכל עניין של אמונה, ידידי." כך ג'יימס סיכם את שיחתם לאותו ערב.

עכשיו, "הגנב" חזר בפעם השנייה לתוך המבוך המקיף את הארמון, ועכשיו, הוא צריך למצוא את הדרך שלו החוצה, יחד עם הבחורה שהציל לפני כן, אותה כבר הספיק להוריד מגבו. אולי הוא בכלל לא היה צריך להציל אותה, היא נראית קשוחה מספיק להסתדר בעצמה, וזה בטח היה חוסך ממנו את כל השאלות שהטיחה בפניו.
"אתה יכול לספר לי מי אתה?" קוצר רוח נשמע בקולה.
"הנה," הוא הוציא מכיס פנימי שבז'קט שלו נייר ישן, צהוב ומקופל. "אני תמיד שומר את זה כדי לזכור את ההישגים שלי." הוא אמר וצפה בבחורה כשזגזגה בעיניה בינו לבין הנייר שהביא לה בעוד היא פותחת אותו לצורתו השלמה. היא קראה את המודעה שהחזיקה בידה.
"מבוקש חי על שני מיליון מטבעות?" היא התפעלה. "מה כבר עשית שהמלכה מוכנה לשלם סכום כזה?"
הוא סימן לה להמשיך לקרוא.
"פריצה, גניבה, השחתת רכוש…" היא קראה בקול. "התערטלות בציבור?" היא כיווצה את גבותיה בבלבול סקרני.
"זה היה נזק משני." הוא חטף את המודעה מידיה והחזיר אותה לכיסו.
"אני דניאל." היא הגישה לו את ידה ללחיצה.
הוא חייך קלות. "ניקולאי." הוא לחץ את ידה.
"אני יודעת."
דניאל הרימה את ראשה למעלה ובחנה את האזור. הוא הפך מיוער יותר ורחב יותר. קירות הצמחים נעלמו והשתנו לעצים גדולים שווים בצורתם שהקשו על התמרון במקום. ככל שנכנסו יותר למבוך, כך הקשה עליהם לדעת היכן הם נמצאים. המבוך הרגיל הפך למבוך לא ברור, וזה הדאיג את דניאל מאוד. כאשר סובבה את מבטה לאחור לא הצליחה לראות את הארמון. צמרות העצים הירוקות והגדולות כיסו את השמיים והשחירו את המקום. השביל עליו הלכו השתנה בהדרגה לאדמה חומה וגועשת, מלאה סבכים ושיחים.
נהמה רועשת הדהדה ממרחקים וגרמה לדניאל להזדקף בבהלה.
"מה זה היה?" היא שאלה.
ניקולאי חייך. "ברוכה הבאה למבוך."

זו הייתה הפעם הראשונה מזה שנים שמוריאל היה צריך לחוש הקלה, חופש. אבל זה לא קרה. הוא לא ידע אם זה בגלל שהמוות של הרוצח לא סיפק אותו, או שזה בגלל מה שהוא אמר רגע לפני כן. כמובן, שהוא לא האמין לו אפילו לא לרגע, אבל זה באמת גרם לו לתהות.
זה דווקא היה יכול להיות די הגיוני. הוא ואמילי, אחותו התאומה, מעולם לא היו דומים לאף בן משפחה שלהם, בחיצוניות ובפנימיות. כל אחד מהם היה חם ואדיב, בעל שיער כהה ועיני דבש. מוריאל היה קר כקרח, אדיש לחברה, חיוור, בהיר שיער עד כדי לובן מלא, ובעל עיניים תכולות ובהירות כמו השמיים אחרי הבוקר. כך גם אמילי, כמעט, היא דווקא ירשה חלק מהחום המשפחתי.
זרים אמרו לו לא פעם שהוא דומה למלכה. זו הייתה טעות מצידם, ולמזלם הוא לקח את זה כבדיחה לא מודעת, וצחק להם בפנים כשהוסיף לומר שהמלכה היא זו שדומה לו. המלכה תמיד עוררה אצלו עניין, הקור שלה, המעשים האמיצים שלה, התוקפנות, חוסר הפחד והיופי הטמון בה תמיד הרשימו אותו מאוד, והוא היה אדם שקשה להרשים. הוא התרשם אך לא ראה אותה כגדולה, הוא ראה את עצמו כגדול ממנה, ומלבד אחותו, אף אחד לא ידע את זה. אנשים היו חושבים אותו כמטורף עם שיגעון גדלות, אבל הוא לא היה משוגע- הוא היה אמיתי, והוא ידע את זה טוב מאוד.
המלכה הייתה חזקה אך ורק בגלל החיילים שלה, היא כלום. מוריאל היה חזק, הוא היה מסוגל לשלוט באנשים, במה שהם מרגישים ובמה שהם חווים, והוא עושה את זה מצוין, באופן מושלם. מושלם, וזו הסיבה שכולם חייבים לפחד ממנו ולכבד אותו כמו שהם צריכים לעשות. האחרונים שלא עשו את זה מצאו את עצמם שרופים בעיירה יבשה. טעות שלא תחזור בשבילם.
חץ נפל על הקרקע על ידם, בזמן שהתמקמו מחדש במחנה המאולתר שלהם. מוריאל מיהר להסיט את מבטו לאוויר, למעלה, משם הגיעו עוד מספר ממטר החיצים שכוונו אליהם.
"אה!" הוא שמע את אחותו צועקת בכאב וראה אותה נופלת ומשטחת על הקרקע. עיניו נפערו בבהלה והוא מיהר לגשת אליה ולגרום לה לא להרגיש שום כאב כלל. הוא תפס בה ולקח אותה הרחק מאזור ההתקפה, רץ כשהיא בין שתי ידיו ומנסה לאזן את עצמו תחת כובד משקלה וגובהה הרם, מציל אותה מהתוקפים שישלמו על כך מחיר בקרוב.