מבוך המוות פרק 7

winchestergirl 20/02/2014 628 צפיות תגובה אחת

"לא"
"מה לא ? כתוב פה הסוף .. אני יודעת לקרוא להזכירך"
"זה לא הסוף עד שאני מחליט שכן"
אלוהים , אני כל כך שונאת אותו , הלוואי שלא היינו ניפגשים בכלל .
"יואו אתה מזכיר לי משהו בהתנהגות שלך "
"אה באמת? כמה נחמד!"
"את אלוהים "
הוא גילגל עיניים וניסה לפענח את הכיתוב שעל קיר הפלדה .
הוא התקרב יותר ונגע בכיתוב האדום שהיה עדיין טרי ,הוא הסתכל בריכוז על אצבעתו האדומה ולאחר דקה של איבחון נואש , הכניס את אצבעתו האדומה לפה וטעם את החומר האדום שעל אצבעו , עשיתי לו פרצוף נגעל .
"אני חושבת שאני עומדת להקיא "
הוא שוב התעלם ממני המעצבן הזה ובנוסף לכל גילגל אליי עיניים .
"איכ נו , מה אתה עושה ?"
"טועם"
"נו טעים?"
"דם"
"דם?"
"אבל לא דם אנושי … דם חוצני"
"מה אתה מנסה לומר … שאנחנו לא לבד פה?"
"לא רק שאנחנו לא לבד פה .. אנחנו מוקפים במתים"
"מ-מתים?" התחלתי לגמגם
הדוקטור ניראה מבוהל והחוויר בצורה מטורפת
"מה קרה ? חשבתי שאתה רגיל ליראות מתים"
"זה לא סתם דם חוצני רבקה … זה דם של אדוני זמן"
" אדוני זמן?"
"אני חייזר "
"ידוע"
"מגזע שקוראים לו אדוני הזמן .. וכך גם המאסטר "
"אז מה זה אומר ?"
"או שאדון זמן מת פה . או שאדון זמן חרט עם דמו את זה … כדי לישלוח סימן"
"אז לאן זה בדיוק מוביל אותך ? יש הרבה אדוני זמן "
"רבקה .. אני והמאסטר .. אחרוני אדוני הזמן"
הייתי בשוק . איך זה יכול להיות ? וגם אם כן . הם אחרונים מהגזע שלהם . הם לא אמורים להיות מחוברים נפשית יותר מתמיד ?זה בטח נוראי לחיות ככה . בהישרדות יומיומית.
"אז מה אתה רומז בעצם … שהדם הזה הוא של המאסטר …או…"
"שלי"
"תחשוב בהגיון,זה לא יכול להיות שלך,היית זוכר"
אבל האמת שאני כבר לא יודעת מה לחשוב ,אולי זה עוד שיגעון שלו,אולי הוא צבע את הקיר הזה בדם שלו עוד לפני שבאתי ….ואולי…אולי כל זה שקר אחד גדול.אבל לאחר רגעים אחדים … ירד לי האסימון.
"דוקטור…היינו פה כבר "
"את גם חכמה מסתבר ."
"אתה מוכן רגע להקשיב לי ולסתום את הפה?! היינו פה כבר !"
"כן,כן,הבנתי את זה רבקה ,את יכולה לא לצעוק יותר בבקשה?"
ופתאום זיכרונות שלא חוויתי הציפו אותי אך לאחר מספר דקות…נעלמו.
הסתכלתי עליו במבט עצוב .
"אני מתתי כאן ."
הוא הפנה אליי מבט מבוהל פתאום. סובבנו את מבטנו לעבר הקיר ובהינו בו בניסיון להבין את הכתובית. הוא ניסה להפנות אליי לאט לאט את ידו ,ואני…לא התנגדתי. הגענו למצב שאנחנו מחזיקים ידיים ואז הבנתי .. שמשהו הולך לקרות כאן .
לחשתי לו בשקט
"מה אתה עושה?"
"אל תזוזי"
"בסדר.. לא צריך עזרה אני מסתדרת"
"רק רציתי לוודא"
"שתקנו במשך דקה והמשכתי ללחוש לו
"יש משהו מאחורינו נכון?"
"כן"
"אנחנו עומדים למות נכון?"
"כן"
"מה הסימן אומר?"
"אני חושב שאת מבינה לבד"
"הסוף….שלנו..אני מניחה"
הוא הנהן לחיוב וצעק נואש לשמיים
"פתח את הדלת עכשיו!"
"אלוהים … איך לעזעזל אתה יודע שיש דלת?"
"תמיד יש דלת"
חשדתי שיש מאחורינו מלאך בוכה ואז הדוקטור .. כאילו קרא את מחשבותיי הנהן לחיוב שוב
ופתאום הופיע כיתוב שחור שאומר "מה הקוד?"
הדוקטור נלחץ עוד יותר והתחיל לזרוק מילים באקראי וניסה את מזלו
"מאסטר! דוקטור! טארדיס!מלאך בוכה!מבוך המוות!יער!"
התחלתי לצחוק עליו ,הוא כל כך פתטי . חייכתי אליו חיוך קטן כי אני ידעתי את התשובה.
"הסוף" אמרתי בגיחוח קל
"מה?"
"הקוד"
"אווו"
ופתאום צעק לשמיים
"הסוף"
והקיר פלדה הענקי נעלם ,כאילו הפך לאדים והתאדה באוויר וכשזה קרה חשבתי שאנחנו מתים . חשבתי שאני בגן עדן .
"האם הרגע מתנו ואנחנו בגן עדן? כי אני די בטוחה שאם הייתי מתה. זה היה גיהנום"
"מה עוללת כבר שאת תגיעי לגיהנום?"
הסטתי את מבטי ממנו והשתדלתי כמה שיותר להשמיט פרטים.
"אני מניחה ש… הרבה דברים" אמרתי בתקווה שישנה נושא אני ממש אבל ממש לא רוצה לדון עכשיו על עברי המפוקפק .
"בכל מקרה אנחנו עדיין במבוך"
"אני לא יודעת מה איתך,חייזר…. אבל אני לא רואה מבוך"
"זה יותר מבוך ממה שאת יכולה אי פעם לדמיין לעצמך"
שתקנו לכמה רגעים עד שאני שברתי את השתיקה
"אתה יודע שאתה יכול לעזוב את היד שלי כבר נכון?"
"אוי כן , סליחה . לא שמתי לב"
ציחקקתי ציחקוק קטן וחייכתי אליו.
"אתה פחדת נכון?"
"לא"
"אז למה החזקת את היד שלי ?"
"כדי שאת לא תפחדי"
"אני לא מפחדת"
"מצוין"
חייכנו אחד אל השני בחיוך מעודד , עד ששמתי לב למטוס שעבר מאחוריו.
"תסתכל למעלה! זה מטוס."
"אבל…עכשיו זה אפילו לא הגיוני עוד יותר "
"דווקא כן… תראה הוא כותב משהו"
"זה הזמן…" הוא התחיל לקרוא
"להתמודד.." המשכתי אותו
"עם אויבך…" הוא המשיך עד שהכיתוב נגמר
"ועם עצמך" אמרתי והסתכלתי עליו .
אוי לא … אני מריחה צרות .


תגובות (1)

המשךךך!!!

20/02/2014 13:00
8 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך