מדבר- פאנפיק על אווטאר- פרק בכורה:)))

פרק ראשון-תן

צרחה נפלטה מפי והלם הציף אותי בבת אחת, הסטתי את מבטי בבהלה.
"מה אתה עושה פה לכל הרוחות?!" שאלתי וסומק עלה על לחיי כשראיתי את הנער שנראה בערך בגילי הלבוש בעזור חלציים בלבד, הוא ישב על המיטה ביחידה בחדר בסיכול רגליים ונראה מרוכז, כמובן שהוא ישב ככה עד ששמע שנכנסתי. הוא נראה נבוך לא פחות ממני.
"אני…." הוא גמגם והתקדם לקצה המיטה כדי להביא חלוק מרופט ובלוי בצבע חום. "לא … זאת אומרת לא רציתי להתריח אף אחד ו-"
"פשוט פרצת לחדר?!" קולי נשמע צפצפני מרוב לחץ, מעולם לא ראיתי אף אדם במצב כל כך אינטימי.
"הכל בסדר אני רק… אני הולך…" הוא מלמל ונעמד על הרצפה ליד המיטה.
"חכה," הסתובבתי עליו ובחנתי את דמותו; שיערו היה חום ופרועה כאילו לא התרחץ זמן רב, עור פניו היה כהה ומלוכלך, החלוק שלו נראה בלויי וקצת קטן בהשוואה לגופו השרירי והחסון, רגליו היו יחפות לגמרי. "אתה לא חייב ללכת." ישרתי את מבטי אל תוך עיניי שהיו חלביות ברמה שרק עיניו של עיוור יכולות להיות.
"זה באמת בסדר," הוא הלך בקלילות אל עבר הדלת, כאילו יכל לראות איפה כל דבר נמצא. הוא הניח את ידו על כתפי וחייך. "מצטער שהבהלתי אותך, דרך אגה אני תן ואת נשמעת ממש חמודה." הוא הניף את ידו באוויר וביצעה כשף אדמה על הקיר כדי לפעור בו פתח, ואז יצא ממנו והמשיך להתקדם בקלילות אל היציאה מהאכסניה ואל היציאה מכפר החול שלי.
"אמרתי שתחכה!" צעקתי, ידעתי שהוא שומע אותי למרות שהוא המשיך להתקדם, סובבתי את ידיי בתנועה חדה והקשתי את החול מסביב לרגליו, רוב כשפי האדמה לא יכולים לבצעה כשפות חול. רצתי במהירות אל המקום בו הוא היה נמצא ונעמדתי מולו, הוא לא זז.
"מי אתה? למה נכנסת לאכסניה לי להודיעה לאף אחד? ולמה אתה לא רוצה להישאר עכשיו כשאני יודעת שאתה כאן?" שאלתי במהירות ונעצבי בו מבט נוקשה, הוא גיחך.
"שמי תן, רציתי לעשות מדיטציה ואין לי כסף לשלם על חדר, לכן אני עוזב." אמר בפשטות והשפיל את עיניו החלביות לרצפה, הוא לא ראה בכלל שהבטתי בו.
"תקשיב לי תן," אמרתי ושחררתי את אחיזת החול מרגליו. "אתה לא יכול להסתובב במדבר במצב שלך," הרגשתי את ליבי מתכווץ מעודף חמלה. "אני אדבר עם פרו, מנהלת האכסניה, היא תרשה לך להישאר וככה לא תצטרך ללכת לבדך במדבר." חייכתי אך פניו של תן הרצינו.
"אני לא יכול להשאר!" אמר בצורה חד משמעית והתחיל לפסוע שוב לכיוון היציאה מן הכפר.
הדקתי את אגרופי ושוב החול סגר על רגליו.
"זה לא יצליח לך הפעם…" הוא מלמל הניד את ראשו והחול הקשיח שלי הפך שוב לגרגירים וצנח לרגליו. "אמרתי לך אני לא יכול להישאר." הוא אמר מעבר לכתפו.
"תן," אמרתי כמוצא אחרון. "מה עם… אני אבקש ממך להישאר?"