מה שקורה בליל ירח מלא- פרק 4

פקרים קודמים-
"ראינו את סם בוקע לשתיים גופה של ילדה תמימה."
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
נקודת מבט של *זואי*
אני יושבת ביער. מלטפת צבי. לפעמים יש כאלה שאומרים שחיות שונאות אותנו. אבל זה ממש לא נכון, הם יודעות שאנחנו ערפדים, ומעריצות אותנו. אני אוהבת חיות. הם מרגיעות אותי.
שמעתי רשרושים מכיוון הצמחיה הסבוכה יותר, רחרחתי באוויר. מה שזה לא יהיה זה לא אנושי.
הנחתי לצבי לברוח, ונעמדתי. מתוך השיחים יצא ערפד, ערום.
"תכסה את עצמך."
"אין לי במה."
"אני לא רוצה לנהל שיחה עם מישהו ערום."
"למה, זה מלחיץ אותך?"
"לא. אתה פשוט ערום." הדגשתי.
"אוקיי. תביאי לי משהו."
"אין לך בגדים?!"
"לא פה. אני גר באזור רחוק."
"ואין לך בגדים?"
"סיפור ארוך."
"איך קוראים לך?"
"בונז."
"אני הולכת להביא לך משהו ללבוש, בסדר?"
"אה אה."
"אל תזוז."
"בסדר גמור." רצתי לעבר חנות הבגדים הקרובה ושלפתי משם ג'ינס בהיר, חולצת טריקו כחולה, קפוצ'ון ואדידס יפות.
"מוכרת יקרה, אני צריכה את זה בחינם."
"מה?? את לא רצינ—" הפנטתי אותה.
רצתי בחזרה ליער.
"קח, שמוק."
"לא היית צריכה להשקיע."
"תאמין לי שלא."
שמעתי את רשרוש הבגדים שנחתו על גופו. תשוקה אחזה בי. הסתובבתי ורכנתי לעברו. נשיקה סוערת בין שני ערפדים. הוא דחק את עצמו קרוב אלי יותר ויותר. רציתי את זה. כמו סם משכר התשוקה אחזה בי וטלטלה אותי מחוץ לטווח שליטתי.
נקודת מבט של *בונז*
"על תעשי לי את זה!"
"תביא!" צעקה אנג'י. נפרדנו, אנג'י רוצה הכל בחזרה. וזה כולל את הבגדים שלי.
אנג'י ואני זוג נשוי. ועכשיו היא גילתה שאני ערפד. וזה נגמר בנינו.
היא דחפה אותי ערום למכונית והפקידה בי מפה של קליפורניה.
"אבל אנחנו לא בקליפורניה."
"לא אכפת לי!"
אז נסעתי את כל הדרך לקליפורניה. החנתי את המכונית שלי באמצע היער והלכתי לחפש לי משהו לאכול. הרחתי ערפד באזור, התקדמתי בצמחייה הסבוכה וראיתי ערפדית, בלונדינית, עם עניים כחולות. היא נראת כמו נסיכת הקרח, שיערה הבלונדיני גזום בתספורת קצרה ואכזרית אבל מחמיאה לפניה ומוסיפה לה יופי קר ואכזרי. מה שהיא באמת. היא נעמדה על מגפיה וניסתה לא להביט מטה, אלה להתרכז בפני.
"תכסה את עצמך."
"למה, זה מלחיץ אותך?" השתעשעתי.
"לא, אתה פשוט ערום." את המילה האחרונה היא כמעט צעקה. אז ניסיתי משהו אחר.
"אוקיי. אז תביאי לי משהו."
"אין לך בגדים?!"
"לא פה, אני גר באזור רחוק."
"ואין לך בגדים?"
"סיפור ארוך."
"איך קוראים לך?"
"בונז." משכתי כל אות ואות. כך ששמי ישמע אכזרי ולועג.
"אני הולכת להביא לך משהו ללבוש, בסדר?"
"אה אה."
"אל תזוז."
"בסדר גמור."
היא כבר לא חיכתה לתגובה ורצה במהירות לתוך העיר. הסקתי שהיא מפוצצת בדם.
בזמן שחיכיתי לה, התיישבתי על הסלע וצפיתי בציפורים. כל כולי צעק אנג'י. רציתי אותה. שמעתי את הערפדית רצה בחזרה, הפעם היא נשמעה יותר מרוככת.
"קח, שמוק." כן, זה הרבה יותר רך.
"לא היית צריכה להשקיע."
"תאמין לי שלא."
היא הסתובבה אחורה, ובנתיים זרקתי על עצמי את בגדי החדשים, מדיפים ריח כביסה מתקתק.
בבת אחת היא הסתובבה אלי, נועצת מבטים אובססיבים בשפתיי ומתקרב במהירות. היא נדבקה לשפתי ונעצה את שפתייה בניבי. טעמו של דמה המתוק.. נשיקתנו נהפכה סוערת ביותר ותשוקה פעמה בה. הרגשתי את זה. לקחתי את הנשיקה לגבולות שהיא עוד לא הכירה. מצצתי את צווארה, וחזרתי לשפתייה. ככה שוב ושוב.
נקודת מבט של *ג'ייק*
הכעס גבר בגופי והתפרצתי. נהמתי, שאגתי. המראה הזה, של הילדה, בשלג המוכתם, שיגע אותי. דחפתי כל דבר שעמד בדרכי, כוחי התפרץ ורגלי כבר לא היו רגלי. מוחי כבר לא היה מוחי. הייתי זאב בכל נשמתי. סם קלט אותי, והוא פצח בריצה לתוך מבנה קרוב, שלא ראיתי בהתחלה. על המבנה היה חרוט צלב.
אדמה קדושה, כנסייה, כאב. זה מה שמוחי הזאבי קלט. אבל, החלק האנושי שבי לא רצה לעצור, התנחל מאבק בראשי. האנושי טען טענות והזאבי טען טענות. אבל הכל היה סביב הילדה, הקטנה, המלאכית הקטנה, ששקועה בשלג האדום. הזאב שבי הריח את הדם ומיד הפסיקו הטיעונים. כל כולי רצתי לתוך הכנסיה. רגלי שרפו, עלו באש. התקדמתי לאט. לא יכולתי מהר יותר וכפותי נהפו שחורות. העפתי מבט סביבי, וראיתי שכל הכנסייה היתה מלאה ביצורים. אפילו זאבים, כמוני, שעדיין לא מתו. התקדמתי לעברו של סם, הוא השתנק ושלף פגיון כסף מרהיב. הכסף ריצד בעיני. לא עשיתי את כל זה לחינם. תפסתי בחולצתו של סם וניערתי אותו, חזק. הטחתי אותו בקירות. שיסבול את סבלם של אלה שרצח.