מוזיאון מונה ליזה פרק 1

בלילה, המוזאון נפתח, השערים נפתחו, גשם מלווה ברעמים ובברקים, התמונות במוזאון לוב הגדול שבפריז התנדנדו,
הגדול שבפריז התנדנדו, בזמן הזה, המונה ליזה וציורים אחרים מתעוררים לחיים, המונה ליזה קפצה מהתמונה והפכה להיות דמות אמיתית, לא מצוירת, היא טיילה במוזיאון בשקט בשקט, היא שמעה את השעון המתקתק ואת הרעמים והברקים.
באותו זמן, גם מנהל המוזיאון הסתובב במוזיאון הוא פגש את מונה ליזה האמיתית לא המצוירת, הוא ידע שזאת היא, היא נראתה כמו בציור, הוא איבד את הכרתו. מונה ליזה חיפשה את המטפחת השחורה, שהיא צריכה להתעטף בה בציור, אבל לא מצאה אותה, היא נכנסה לחדר אוכלי תפוחי האדמה ושאלה את האנשים שם אם הם ראו את המטפחת השחורה שלה. אבל אז, לאונרדו דה וינצ'י וון גוך נפגשו. נפש המונה ליזה ריחפה לה בחלל החדר ומונה ליזה מתה, או שאולי לא, ליבה דפק בחוזקה, אוכלי תפוחי האדמה הסתכלו עליה ועזרו לה לקום, אבל אז היא ראתה, שוב פעם את מנהל המוזיאון, היא עצמה את עיניה והרגישה את הכאב, הכאב הזה של המוות, היא זחלה במוזיאון, זחלה וזחלה ואחריה אוכלי תפוחי האדמה עם הקערות האפורות שלהם לאט לאט ובשקט, בלי שמנהל המוזיאון יבחין בהם ושוב, יאבד את הכרתו, לא היו כמעט מבקרים במוזיאון, הוא עמד להיסגר, ואז הכאב שום פעם תקף את מונה ליזה, היא רעדה, היא פחדה, היא לא רצתה שמנהל המוזיאון יראה אותה, היא שכבה וכך עשו גם אוכלי תפוחי האדמה, התמונות במוזיאון התנדנדו ונפלו, מנהל המוזיאון מיהר להרים את התמונות, אבל אז ראה את הרקדנית בת הארבע עשרה. "מה זה מה את עושה פה?" שאל מנהל המוזיאון.
הרקדנית בת הארבע עשרה לא דיברה, היא רק משכה את מנהל המוזיאון למסדרון אחד אפל ושומם. מנהל המוזיאון לא הבין איך רקדנית בת ארבע עשרה יכולה להשתלט עליו, הוא עצר ועמד, הוא ראה עשן, עשן שחור וקול נעים, זה היה קול של בת ששרה, הוא הסתכל לאחור ולפתע, רקדנית בת ארבע עשרה, הציור והפיסול של אומן מפורסם, פשוט נעלמה, אף אחד במוזיאון לא קרא לה "הרקדנית בת הארבע עשרה", כי… היא לא אהבה שקוראים לה ככה, היא אהבה את השם שהאומן שיצר אותה נתן לה: "רקדנית בת ארבע עשרה", היא רקדה בתוך החושך, בתוך האפלה, אבל מנהל המוזיאון לא ראה אותה, הוא קרא למוזיאון לפני כמה דקות "מוזיאון מונה ליזה" אבל אז הוא גילה שיש עוד כל מיני דמויות שיצאו מהתמונות שלהן ומסתובבות חופשי במוזאון שלו, הוא היה חייב לעצור את זה… אבל, הוא לא ידע מה לעשות, הוא נצמד אל קירות המוזיאון וראה דמות עם שיער בצבע זהב, זוהר בחשכה מתקרבת אליו והיא אמרה לו: "עכשיו… אני כבר לא רקדנית בת ארבע עשרה… אני הנערה האמיתית קינגה פרובסה… זה הזמן…"
"זה הזמן למה?!" צרח מנהל המוזיאון, "די! מה אתם עושים לי למוזיאון?!"
"מעירים אותו, הלילה, זאת אומרת בשעות הלילה המאוחרות זה הזמן בו הדמויות יוצאות מהתמונות ומתעוררות לחיים," אמרה קינגה, "אבל… אתה מבהיל את הדמויות הנפלאות האלו, שמתעוררות לחיים, במוזיאון, וזה לא מוצא חן בעיניי בכלל, אתה צריך להבין שהדמויות במוזיאון הן כמו בני אדם ובנות אדם וזה נדיר מאוד שאנשים אחרים רואים אותם, אתה צריך לברך אותם, להגיד להם תודה, לא לצעוק עליהן ככה. כי אם תצעק ככה על הדמויות, אז אתה יודע מה זה אומר?"
"מה?" שאל מנהל המוזיאון.
"שאתה לא יכול להיות עוד מנהל מוזיאון!" אמרה קינגה.
"אני מנהל מוזיאון," אמר מנהל המוזיאון, שלף אקדח וכיוון אותו אל קינגה. קינגה הורידה את האקדח וכיוונה אותו אל מנהל המוזיאון.
"זה זמן המוות" אמרה קינגה, "השעון מתקתק…"
מנהל המוזיאון שמע תקתוקים של שעונים, קינגה עמדה ללחוץ על ההדק, אבל אז הוא דחף אותה וכיוון את האקדח אליה. קינגה נפלה והתנשמה בכבדות, היא רעדה, הפנים שלה האדימו, אבל מנהל המוזיאון לא היה יכול לראות אותן כי היה חושך. חושך מוחלט.
"לא, בבקשה, מנהל מוזיאון יקר, אל תעשה את זה!" אמרה קינגה.
מנהל המוזיאון זרק את האקדח והסתכל על קינגה.
"קינגה, אני מצטער," הוא אמר, "אבל בתמורה לזה שאני לא יריתי בך אני רוצה שתקחי אותי לסיור במוזיאון ושתראי לי את כל הדמויות שהתעוררו לחיים."
"בסדר, אבל אסור לך להבהיל אותן" אמרה קינגה.
"בסדר" אמר מנהל המוזיאון ועזר לקינגה לקום.
קינגה קמה והובילה את מנהל המוזיאון ולקחה אותו לסיור במוזיאון, בחשיכה, בסרט האימה המטורף הזה, עם תקתוק של שעונים… תיק תק תיק תק…