מחוץ לקרוסלין- פרק 21 חלק א

כשאני נרגעת אני מבינה כמה דברים. אחד, אני יושבת כמעט באמצע ליד דלווין, שתיים נטשתי את מרגרט איפשהו בכניסה לכאן, אני מאתרת אותה במבטי, ליד קבוצה של נערים ונערות, ביניהם דרייק הפחדן ממקודם, ואת האחרים לא זיהיתי. אני מתחילה לאכול את מה שלו שמה לי בצלחת בזמן שהייתי בהיסטריה, אנשים עדיין מסתכלים ומתלחשים, מצביעים לכיווני. זה גורם לי לרצות להיות בלתי ניראת, או לחלופין להעלם חזרה לחדר.
אני אוכלת מביטה מסביב, סורקת את הנוכחים, משתדלת לא להתעצבן כשמרכינים מבט בהבעה מבוהלת, ולא להתכווץ כשמחזירים לי מבטים. חלק בי קולט ששתי האופציות הללו אפשריות רק לכאלה שהביטו בי לפני שאני הבטתי בהם, כך שאולי זה החלק שמעצבן אותי בסיפור הזה. מצד ימין שלי, בצד ההפוך מדלווין מתיישב באיחור איש מזוקן אך אני לא מתייחסת. אני מביטה במרגרט שמגניבה אליי מבטים, מבטים שאני לא מצליחה לפענח. אני מחליטה להתעלם ולאכול בשקט, כשאני מבחינה שאנשים החלו לקום לאחר שסיימו, אני מחליטה שהיגע הזמן ללכת, קודם כל כבר סיימתי לאכול, דבר שני נמאס לי שאנשים מסתכלים עליי ככה. אני חושבת על חדר השינה, מדמיינת אותו מתגבש מולי, ונעלמת.
אני מופיעה בחדרי, שרוב הסיכויים שבלי הקסם הזה לא הייתי מגיעה אליו. אני נעמדת מול ארון, ורואה שאני מסמיקה. כשאני חושבת על זה קארה התחילה לאבד מקסמה בזמן האחרון ונראת לי יותר ויותר כמו השתקפות רגילה. לא לא השתגעתי, היא נראת עכשיו כמו השתקפות, וכנראה שקודם היא פרי הדמיון של ילדה בת עשר שהמשיכה להאמין בזה. לאור העובדה שעכשיו הסתיימה ארוחה הערב, אני מתחילה להבין איזה יום ארוך היה היום. אני עולה על המיטה ונכנסת מתחת לכמה משכבות הבדים. בבוקר הייתי במבנה לנוער, הלכתי משם עם קאלה לרוס, רוס הרוסה והאישה הנחמדה מהיום הראשון הייתה שם מתה. לאחר מכן לקחתי את הכתבים ואת השמלה החומה- הדברים שהיו הכי משמעותיים בשבילי ברוס. אני וקאלה הותקפנו בידי דברים, והגעתי לכאן, התעוררתי במין מרפאה, הלכתי לפגישה של מנהיגי יצורי הלילה, בכיתי בעליבות, פגשתי את מרגרט, גרמתי לחצי מהמקום לפחד ממני, גיליתי איך מכינים אוכל, אכלתי ארוחת ערב, ועכשיו אני בחדר מנסה לישון.
אני מתחילה לחשוב שאם כולם ברוס שנאו יצורי לילה, איך מרגרט גרה שם בתור יצורת לילה? אבא שלה לא ידע? או שאולי גם הוא? אבל שאלה אחרת עולה לי בראש, אני משחזרת את המראה משני החלונות הענקיים, במרפאה ובמטבח. הם היו זהים, רמת האור שהשמש נתנה בשני המקרים הייתה זהה, כאילו מדובר באותו זמן ביום, כאשר מעל ומעבר לכל ספק היו ביניהם מספר שעות. כלומר, בין הזמנים בהם הבטתי דרכם. אני קמה לחלון מעל השולחן, מביטה בו, גם שם עכשיו יש אור יום, בצהריים, מעל לים כלשהו שנמשך עד האופק.העייפות שאני מרגישה עכשיו למרות הסוג של שינה שזכיתי לה היום במרפאה, בהנחה שאנחנו באותו היום.
איך אמורים למדוד ימים אם אין שינוי בשמש? ואיך זה בכלל אפשרי? כשאני חושבת על זה, גם במבנה הנוער לא בדיוק מדדתי את זה בדרך כלשהי. חלק בי מייחל לשעון, ולו, שכנראה קלטה את עייפותי, מתחילה ליצור מין מופע יפהיפה מעלי. העיניים שלי נעצמות מעצמן, גוררות אותי לחלום.
אני מרחפת, מולי מתגבשת תמונה. בתמונה חדר עבודה, בו סיארוס יושב, מול שולחן המופנה ליציאה ועובד על משהו. אני לא יכולה להתקרב אז אני מתמתחת לראותעל מה הוא עובד אך זה אני לא מצליחה להגניב מבט, אני רואה שהוא מצייר, ומשתמש בצבעים שונים בציור. הוא מצייר בעדינות ודיוק, כאילו מפחד לטעות. אני רואה אותו מצייר, לוקח גליון נייר נוסף ומצייר, ממשיך את הציור. אני רואה את זה במהירות גבוהה, אני מניחה שזה אמור היה לקחת שעות ושידיו נעות בקצב לא טבעי. הוא ממשיך, ממשיך לצייר, כשהוא גומר, הוא מחבר הכל יחד, יצירה אחת. אני עדיין לא יכולה לראות אותה. הוא נראה מרוצה מעצמו, מרוצה מאוד. הוא מחייך ומוציא צבע נוסף, ניגש ליצירה ומוסיף מהצבע לציור. הוא מתרחק מרוצה, ומסתובב אליי, מחייך חיוך בוטח ומעודד לכיווני, כאילו מבחין בי.
אני נוחתת על המיטה, מתעוררת. אני חושבת על החלום, הוא שונה מהאחרים, בקודמים הראו לי מקרה, והם היו אזהרה (עוד לא יודעת ממה) כאן הראו לי משהו שהוא עשה, ציור. ממתי לציורים יש כזאת חשיבות? ולמה אני רואה את זה? ומה הוא צייר שם? אם כל מטרת העניין הייתה להראות לי את הציור, למה לא ראיתי את הציור? לו כאילו התעוררה, מושכת אותי מהמיטה להתארגן, משחררת באמבטיה נעלמת לשנייה וחוזרת עם שמלה שחורה.
אחרי התארגנות ארוכה אני משגרת את עצמי למקום בו ישבתי אתמול, אני יודעת שההליכה יכלה ליצור לי אפשרות להכיר אנשים, אבל קודם כל אין לי מושג מה הדרך, ודבר שני גם ככה הם מפחדים ממני. לפחות השולחן הזה נותן לי אפשרות להתמודדות קבועה עם ההרגשה שמבטים בוחנים אותי כך שבשלב כלשהו ארגע ואתעלם מהרצון שבוער בי בכל רגע כזה להעלם חזרה לחדר. אני מביטה ביושבי השולחן, חוץ מדלווין כמובן שכבר ישב שם לפני כולם היו בבגדים שחורים פשוטים, כך שהשמלה הזאת, בה אני רק עוד אחת עם שמלה שחורה על השולחן הבולט ששולטת בקסם, בקיצור אף אחת ששווה סקירה. אני יודעת שזה לא נכון אבל המחשבות הללו מרגיעות אותי, גם כשאני יודעת שהן לא נכונות.
מסביבי שיחות בין אנשים שונים, בעוד הרבה מבטים ננעצים בי. אני רוצה להעלם אבל אני נשאר לשבת ולאכול את מה שלא יהיה שלו שמה לי בצלחת. חלק בי קיווה שבוהים בלו ולא בי אבל הייתה לי תחושה חזקה שזה לא נכון. הפעם אני לא ממש שמה לב לטעם של האוכל שאני אוכלת, אני פשוט תקועה בחלום, הוא לא מסתדר עם כלום. מקודם אלו היו דברים שהוא עשה במלחמה, איך הוא חי, הסיפור שלו, אזהרות. ועכשיו ציור? מה הקשר? מה מצוייר שם? אני מבינה שאני מתחילה לחזור על עצמי אז עוזבת את זה ומתמקדת בסביבה. כאמור דלווין משמאלי, לבוש מפואר כמו תמיד, הוא מביט באנשים סוקר אותם, כמעט כאילו חודר דרכם. הוא מבחין במבטי, ומעביר אליי את המבט החודר, ועדיין עם חיוך. נראה שיש איזשהו קוד לשולחן הזה כי איש לא ניגש אליו חוץ מהמנהיגים. אנשים אחרים בחדר האוכל לבשו בגדים כמו של המנהיגים, אותם מכנסיים וחולצות פשוטים רק בצבעים שונים, מוזר שאני שמה לב לזה רק עכשיו. היו חלק שלבשו בגדים צבעוניים כמו מרגרט ועוד כמה שישבו איתה, אבל רוב האנשים לא ישבו לפי הצבע של בגדיהם שנשאר קבוע מארוחה לארוחה. טוב הגזמתי עם צבעים שונים, אלו היו גוונים של אדום, מלבן דרך ורוד רך דרך אדום לוהט דרך בורדו כהה עד לשחור. זה גורם לי להניח שככל שהצבע כהה יותר מהמעמד גבוהה יותר אבל אני לא יכולה להיות בטוחה בזה רק כי זה נראה כך. לפי התאוריה הזאת, אלו עם הבגדים הצבעוניים יכולים להיות או מעל למעמדות, מה שלא מסתדר עם הכבוד של המנהיגים ובגדיהם השחורים, או שאין להם מעמד, מה שגורם לי לתהות לי אין מעמד, ואיך מגיעים למצב של אין מעמד. וזה מוביל אותי לשאלה של מה איתי? הרי גם אני לא באותם בגדים פשוטים כמו כולם.
"ג'יין" דלווין פנה אליי ושלף אותי מהרהוריי. החצי חיוך עדיין קבוע על פניו. "יש כאן אנשים שרוצים להכיר אותך" הוא אמר, חצי מחייך, "הם רוצים לדעת מה מצבך, אחרי הדברים שיצרת ברוס, הם ממש להוטים להכיר אותך." הוא ממשיך ברוגע, כשמבטים מרחבים השולחן ננעצים בנו, מאזינים. אני באה לשאול על מה הוא מדבר, אבל דבריו קוטעים אותי, "כמובן שיש כמה שהמעשה הזה הרגיז" דלווין אמר בחצי חיוך, כאילו נהנה מהמחשבה על זה. "כך שמדיניות העלמות שלך יעילה באופן מדהים" איזה מדיניות? נכון שאני נעלמת ומופיעה, אבל ממש אין לזה קשר לזה, זה פשוט יותר קל ומהיר.
דלווין קם ויוצא מהאולם, לפי חוסר ההתעניינות של אנשים הוא תמיד עוזב ככה. אני מבחינה שנערות שונות מסתכלות עליו במבטים מוזרים, ביניהם מרגרט, מה שמוביל להחלטה לשאול אותה מה זה אומר. אני שוקלת לרדת רגיל וקולו של דלווין עולה לי למוח, אומר שעדיף העלמות על פני ללכת מבחינת המה שלא יהיה שהוא דיבר עליו כי אני באמת לא מבינה. אני נעלמת ומופיעה ליד מרגרט, עומדת, המבט של דרייק היה מבוהל עד מוות, וחלק בי שמח מזה, אני רושמת לעצמי לברר את זה אחר כך. "בוקר טוב מרגרט" אני פונה אליה, מאמצת אל פני חיוך, רק כי זאת היא. "בוקר טוב ג'יין" היא אומרת מחייכת כמו תמיד, שמחה כל כך.
מישהי משולחן ליד הביאה לי כיסא, היא לבשה את אותם בגדים פשוטים שהיו רפויים עליה, בגוון בורדו- אדום, תנועותיה היו זורמות אך מדוייקות ונוקשות במידת מה. היא מרימה יד לפניה בתנועה מוזרה, מחכה שאגיב. אין לי מושג מה קורה, אבל מרגרט מסמנת לי לעשות כמוה, אני עושה והיא הולכת, אין לי מילה לתאר את זה חוץ ממוזר, היא מתנהגת כאילו היא דבר שמקבל פקודות בלי לשאול שאלות, כאילו יש לה חוקים שמחייבים אותה לנהוג כך. אני מבחינה עכשיו שכל הלבושים בבגדים הפשוטים נוהגים בצורה המוזרה הזאת.
אני מבחינה שאלו שיושבים עם מרגרט נוהגים בצורה יותר טבעית לדעתי, מה שעוד יותר מבלבל אותי. סירדן ניגש אליי עם עוד שני אנשים אחרים לבושים שחור, זה מזכיר לי את דבריו של דלווין שעדיף שלא אפגוש אנשים, אבל כך או כך אני אהיה בסדר, אני חושבת, וגם כך אוכל לקבל מידע, כי אם למנהיגים אין מידע אז למי יש? אני מחליטה לשבת ולחכות, אם יפנו אליי, אזרום עם השיחה, אשאל על המלחמה ועל מה שקורה עכשיו, אם ימשיכו ללכת אז שיהיה, גם ככה אני עדיין מזועזעת מסירדן. כאילו לשתות דם? נניח קיבלתי, לחמם את זה? שיהיה יותר טעים? אני היחידה שחושבת שלא צריך לנסות למצוא הנאה במעשה מעוות? בהנחה שבכלל עושים אותו? אני מרגישה את הזעם על כך בוער בי, אני מזכירה לעצמי להרגע, אחרי הכל עדיף לי לא לריב עם אף אחד לפני שאני מבינה מה הולך כאן.
אבל יש אופציה אחרת, אני יכולה להימנע בדרך עקיפה. "מרגרט" אני פונה אליה ומוציאה אותה משיחה המאולצת של שאר חבריה, כשמבטיהם ננעצים בי, חלק בפחד, חלק בסקרנות. "אפשר לדבר איתך לבד?" אני שואלת, אם כל הכבוד להם, אני חברה שלה קודם, חוץ מזה זה הפתרון. לדבר איתה לבד, כלומר שנעלם מכאן ביחד, ייתן להעלמות שלי תכלית ידועה, בלי קשר להתקרבות שלהם. מרגרט הנהנה אליי בחיוך, מעט מודאגת.

היי
אז טוב, די הסברתי למה נעלמתי, ועכשיו טוב, הסיפור חוזר רשמית.
כפי הנראה אעלה פרק פעמיים בשבוע:)
מקווה שמישהו בכלל ממשיך לקרוא, אם אפשר מי שעדיין קורא שירשום בתגובות:)