flame
פרק חדש, מקווה שאעלה היום עוד פרק. אשמח לתגובות ובקורת:)

מחוץ לקרוסלין- פרק 6

flame 05/04/2015 621 צפיות 2 תגובות
פרק חדש, מקווה שאעלה היום עוד פרק. אשמח לתגובות ובקורת:)

אני מתעוררת באוויר, הרקע משתנה. מולי מתגבשת תמונה, בתמונה נראה גבר כפוף על עבודתו, שולחנו מבולגן ומלא תרשימים, אני מפחדת להתקרב ומביטה בהם, בשרטוטים הופיעו הדברים, עם כיתובים שונים ליד כל חלק, כפי הנראה יש כמה- או לפחות היו- כמה דגמים. זה הרגע בו אני מבינה שזהו חלום. משהו בי נרגע הגבר העומד מרים אליי מבט, עיניו זהובות, כמו שלי, והוא מודאג. "אסור לסמוך על איש" הוא אומר, ואני נופלת.
טוב, אז אני כן בחדר שלי. זה היה חלום. חלום הזוי. אני אפילו לא יודעת מי היה האיש העובד, קול קטן בראשי אמר שאם הוא עבד על שרטוט הדברים זה כנראה סיארוס, והוא מזהיר אותי מהקבר לא לסמוך על אנשים? ואני אמורה להאמין לזה? אולי זה פשוט מה שאני מפחדת ממנו? אולי כבר ירדתי מהפסים וזהו? ומה היה העניין הזה עם העיניים? יש להן משמעות כלשהי? אני מניחה שבשלב הזה, מתעוררת מנפילה בחלום באמצע הלילה אני לא חושבת בהגיון. אני מתהפכת במיטה וחוזרת לישון.
אני מתעוררת ומגלה מגש על השידה, עם קנקן וספל בנוסף לצלחת, כמו פעמים קודמות. האוכל היה זהה לאוכל אתמול, אך אני לא מייחסת לכך חשיבות. אני אוכלת, וחוזרת על סדר הבוקר שסיגלתי לעצמי בימים האחרונים. החלום קופץ למחשבותיי ולא נותן לי מנוח, אני מחליטה לבקש דיוקן של סיארוס, לראות האם הוא באמת היה הגבר בחלום. הפעם אני בוחרת בשמלה ורודה. והשיער נקלע לצמה לצד שמאל של פני. אני מסתובבת כשאני שומעת צעדים במדרגות. הדלת נפתחה, והשמנמן נגלה לעיני. משהו בחוסר הנוחות שלו נתן לי בטחון "אני רוצה לראות תמונה או דיוקן של סיארוס" אני אומרת, בקול יציב, עד כמה שאני מצליחה. הוא נראה כאילו בקשתי ממנו להתאבד "אין זו החלטה שלי" יופי, הוא מהטיפוסים שמתחמקים, למה הוא לא יכול לומר את האמת בפנים? "אבל הלורד רוצה לראותך." הוא מוסיף בחיוך מזוייף, אני לא מחייכת חזרה כי אין סיבה אלא נגשת לדלת.
אנחנו נפגשים הפעם בחדר אחר. החדר הזה הוא הספרייה, אז אני מחפשת תמונה של סיארוס להתחלה, או כל מידע עליו. בעודי סוקרת את טור המדפים השלישי משהו כחכח בגרונו, למה הוא לא פשוט אומר אני כאן? מה הקטע עם ללכת סחור סחור כשאפשר לדבר? אני מסתובבת, ללא חיוך, הבעת פני רצינית. הלורד מביט בי.
"ג'יין סיארוס" הוא פותח, "אנא, שבי" ומחווה בידו על אחת הכורסאות הפזורות במרכז החדר. אני נגשת ומתיישבת בה. "אני מניח שיש לך עוד שאלות" הוא ממשיך בנימה רשמית, ולי אין כוח אליה. "את כאן, כמו שכבר הספקת להבין, כי את צאצאית של סיארוס." הוא המשיך, יופי, למה שלא תגיע לעיקר? אני מניחה שמחשבותיי נהיות מעט עוינות מחוסר סבלנות. "את הצאצאית הראשונה שלו שהיא גם בעלת קסם" הוא ממשיך. "אם תרצי נעביר אותך עוד היום למקום בו תוכלי ללמוד איך להשתמש בקסם שלך." משהו יכול בבקשה לומר לי למה הוא חושב שלא אסכים? זו ההזדמנות שלי ללמוד הכל, לקחת אחריות על החיים שלי. אבל אז מתחיל החשש, והחלום חוזר, הקול שלו כשאמר "אסור לסמוך על איש" חלחל בי. אך אני מהנהנת. הלורד מביט בי מחכה שאגיד, אדבר.
"אני רוצה ללמוד על הקסם, ואיך להשתמש בו". אמרתי את זה, שקול חלש ולא חזק כמו שהייתי רוצה אך אני אומרת את זה. הוא מביט בי מרוצה. "הנחותים ילוו אותך מכאן למקום בו תלמדי" הוא סימן לעבר הדלת, אני קמה ויוצאת, והוא אחריי. שני דברים מלווים אותי בתוך המבנה, הם לוקחים אותי, עוברים בדרך ליד מסדרון של החדר שלי וממשיכים, כנראה כדי שאוכל ללמוד את הדרך לחדרי משם, והלורד עדיין אחרינו.
אני מגיעה למסדרון אחר, שם גם בסוף המסדרון יש חדר, לפי מראהו ודמיונו של המסדרון למסדרון בו נמצא חדרי יש מגדל מאחורי הדלת. אני נגשת אליה, הדברים לא פותחים אותה, לא הפעם. אני פותחת אותה, מעברה השני ניבטו מדרגות לולייניות כמו שצפיתי. אך הן היו מאובקות, כאילו איש לא היה שם שנים, ליתר דיוק דבר לא היה שם שנים. הכל היה מכוסה אבק, הבחנתי במבטו המרוצה של הלורד מאחורי גבי.
אני מדליקה מנורה ישנה על אחד הקירות, היא נדלקת באור חלש, ואני רק רואה כמה האזור הזה נטוש. על הרצפה חלק מהאבק כבר התקשה, ונראו גם כמה שלדי עכברים שגדלו כאן סחרחורת תוקפת אותי. הלורד תופס אותי מאחור. ואני מאבדת את ההכרה.
אני מתעוררת אחרי חלום נוסף בחלום ההוא, האיש שהסקתי כבר כי הוא סיארוס, אמר לי "אסור לבטוח באיש" בעודו מזדקן וקמל מול עיניי. אני לא מבינה מה קרה. או נניח למה התעלפתי, ואיפה אני? האישה שנגשה אליי הייתה צעירה, גבוהה ורזה. הייתה לה הבעה נעימה. היא חייכה אליי ואני מנסה לחייך חזרה אבל אני מרגישה חלשה בשביל לזוז.
אחרי שהאכילה אותי מרק בכפית,ויצאה, מצאתי את הכוח לעמוד. אני נגשת למראה קרובה, וקארה מחזירה לי מבט, עינייה אינן זהובות עוד, לא כמו קודם. הן שחורות ונקודות זהובות מופיעות בהן. האישה חוזרת שניות לפני שאני קורסת ומחזירה אותי למיטה. "אני מרגרט" היא חייכה אליי שוב, היא כנראה ממש נחמדה אם היא מחייכת אליי אחרי שלא חייכתי אליה חזרה. היא מספרת לי שהיא בת עשרים ושתיים, הלורד הוא אבא שלה, אמא שלה מתה כשאחיה נולד והיא שמחה שהיא כבר לא האישה היחידה שם שאיננה משרתת. היא, בהתלהבותה, מספרת לי שהתעלפתי כי השתמשתי בקסם בלי להיות רגילה לכך כשפתחתי את הדלת. מסתבר שסיארוס השאיר שם משהו שגרם להוצאת קסם בכמות גדולה ממי שיפתח את הדלת ולכן מלוכלך שם ככה. היא אמרה לי שעכשיו מנקים שם למרות שהם לא מצליחים לפתוח את הדלת העליונה. היא צחקה, הצחוק שלה היה יפה ועדין, זה גורם לי לחשוב מתי הייתה הפעם האחרונה שצחקתי. עצם זה שהדלת לא נפתחה קודם גורם לי לתהות מה קרה לנערות האחרות שהיו בחדר החום. "ואיש לא הצליח לפתוח לפני?" אני שואלת, היא מביטה בי ומבטה מרצין, "לא, כל מי שניסה ולא היה מספיק חזק מת על המקום." אז זה מה שקרה לשאר בנות החדר החום לפני. מתו כי לא היה בהן מספיק קסם. ההכרה שיכולתי למות מחלחלת בי לאט. אני מבינה שעצם זה שאני בחיים זה מזל טהור.


תגובות (2)

פרק נחמד, העלילה בהחלט מתחילה סוף סוף להיות ממש מעניינת.
דבר ששמתי לב אליו הוא שאת כותבת משהו במקום מישהו, אז שימי לב.
חוץ מזה אני רק חוזרת על הערה קודמת שלי, תעברי על הסיפור פעם-פעמיים ליפני שאת מפרסמת.

23/04/2015 15:59

    תודה רבה לך על הביקורת!
    ** מוסיפה לרשימה:)

    23/04/2015 17:10
9 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך