מחנה ירח – פרק 1

רומן הרגיש מטומטם. הוא עמד בחדר מספר 21 בבניין המגורים של הבנים. החדר, הבניין והמחנה היה ריק לגמרי מילדים, קמרון אמר שזה בגלל פעילות חוץ שעושים להם. אבל בכל זאת לעמוד לבד בתוך חדר שבתוך בניין שבתוך מחנה…
רומן הרגיש מטומטם.
בחדר היו שתי מיטות קומתיים ומיטת נוער רגילה. החדר היה גדול משחשב. המיטה היחידה הפנויה הייתה המיטה היחידה והוא שם את התיקים שלו עליה. שיהיה.
הוא התיישב ונשם עמוק, ואחרי בערך עשר שניות הלך אל המקלחת. בחדר היו תא מקלחת שקוף שמספיק בערך לשני נערים, אסלה לבנה, שידה עם כיור ומראה. הוא הניח את ידיו על השיש של הכיור ונשען קדימה, עיניו נעוצות במראה. שיערו בצבע בלונדיני, עורו בהיר, עיניו בצבע ירוק בהיר. הוא נהג להסתיר את גופו מתחת לג'ינס ארוך וחולצות קצרות, אבל היו לו שרירים בידיים (לא מפותחים מדי אבל מורגשים), ורק הוא ידע שיש לו ריבועים על בטנו השטוחה.
"החדר שלי יותר יפה."
רומן מיהר להסתובב, מולו עמדה ונוס בשעמום. היא חייכה אליו בעדינות ונשענה על משקוף החדר.
"יש להן טונות של לקים, פן, מחליק, בייביליס-"
"אמרת הרבה מילים שאין לי מושג מה הן אומרות." רומן קטע אותה.
ונוס צחקה, "חשבת להפסיק ללכת עם החולצות והג'ינסים הארוכים האלה? תנסה קצת גופיות או ג'ינסים קצרים."
רומן בחן את אחותו, שלבשה ג'ינס קצר, סניקרס וגופייה בצבע טורקיז. הם היו שונים. ונוס הייתה מקובלת בבית הספר הקודם. לעומתה מספר החברים של רומן הסתכם באפס.
"יש פה מספיק ערסים שלבושים ככה."
"אתה כל כך מכליל." אמרה ונוס במבט מרוצה על פניה, היא התקרבה אל רומן עד שעיניה הירוקות ממש מול עיניו ואז היא העבירה את ידה בשיערו, "יואו, רומן, השיער שלך נעים."
רומן התנער ממנה, "את כל כך מוזרה."
"זאת אמילי המפגרת שביקשה ממני לבדוק מה מצבך, היא חולה לך על התחת, זה כמעט מפחיד."
רומן גלגל את עיניו לעבר אחותו הרזה והבלונדינית, "בבקשה תגידי שהבאת מכנסיים ארוכים, המחנה מלא בהורמונים מהלכים."
ונוס צחקה, "האח הקטן שלי דואג לי!"
"את גדולה כולה בשלוש דקות."
"אבל אני בכל זאת גדולה ממך."
"למה את לא במגורים של הבנות?"
"משעמם לי שם. אתה יודע שאני חטטנית, עברתי על כל תכולת החדר, הארון והמגירות בפחות מעשר דקות. נהיה לי דיכאוני."
דיכאוני,
רומן חיקה אותה במוחו.
"אין פה עוד מישהו?"
"את רואה פה עוד מישהו?" רומן נחר.
ונוס משכה בכתפיה, "לא יודעת, אחי הפסיכי, אתה רואה פה עוד מישהו?"
רומן עמד לזרוק לאחותו הערה מגעילה אבל אז הדלת נפתחה במהירות.
"יואו, אימא, סליחה!" אמרה הנערה שנכנסה ואז פרצה בצחוק, היא בחנה את המתרחש והרימה גבה, "אני לא מבינה, אתם חדשים?"
"אז את כן מבינה, למה סתם להגיד שלא?" נער הופיע ליד, שיערו בלונדיני וקצוץ, עיניים בצבע ירוק כהה, עורו בהיר, הוא שרירי ורזה בערך כמו רומן ושניהם היו גם באותו הגובה.
"שתוק, דביל, אני מדברת אליהם!" ואז היא חייכה אל הילדים, "היי."
"היי," אמרה ונוס בחיוך, "אני ונוס."
"רומן." אמר רומן.
"אני קארי." אמרה הנערה, לה שיער חום ארוך ועיניים ירוקות, היא הייתה בגובה של ונוס.
"ניק המדליק." אמר הנער בחיוך מרוצה מעצמו. "אתה בחדר הזה?"
רומן הנהן.
"מגניב, גם אני." אמר ניק.
"ואת?" שאלה קארי את ונוס.
"בחדר 23 נראה לי."
"יאיי, גם אני!" קארי חייכה.
"אתם לא בפעילות?" שאלה ונוס.
"כן אבל אנחנו וכמה ילדים ברחנו," אמר ניק, "שאר הבנים מהחדר הזה ושאר הבנות מהחדר שלכן. באנו שנינו רק כדי להביא עוד כריות. אנחנו עולים לגג, רוצים לבוא?"
רומן עמד להגיד שלא, הוא היה נחמד אבל לא טיפוס חברותי במיוחד.
"כן!" אמרה ונוס הרבה לפני שרומן הספיק לפתוח את פיו.
קארי הזיזה את ראשה כך שתוכל להביט מעבר לתאומים, "כנראה הכריות בחדר שלנו. תעלו בינתיים לגג, אני וניק נלך להביא."
"אני וניק?" ניק חזר אחריה.
קארי הנהנה.
"קארי, אני לא יודע איך להגיד את זה אבל זה נגמר. אני עולה לגג. את יכולה ללכת לחדר שלכן אבל בשבילי זה יותר מדי." אמר בדרמטיות מזויפת.
רומן לא הצליח להבליע חיוך.
"בוא כבר!" היא תפסה ביד שלו ומשכה אותו אחריה. רומן העיף מבט לוונוס ונאנח.
"מה אתה רוצה?"
"למה אמרת כן?"
"כי ככה בא לי."
רומן שתק והלך לשכב במיטה החדשה שלו.
"בגלל זה אין לך חברים. אתה לא מכוער, רומן, אם תניד עפעף אתה תהיה מקובל, זאת בחירה שלך."
רומן מצמץ לעברה והתעלם.
אתה לא מכוער.
כל מה שחשוב בשבילה ובשביל החברים הסתומים שלה זה להיות "לא מכוער".
"הם ישנו איתך – אלוהים יודע כמה זמן – באותו חדר," ונוס אמרה בכעס, "אז אתה תקום, תחייך ותעלה איתי לגג של הבניין."

בגג ישבו שבעה נערים, בלי התאומים ובלי קארי וניק. חלק ישבו על פופים וחלק ישבו על כיסאות כמו בחוף הים.
"הופ, מי אתם, מה קורה?" שאלה ישר מישהי, היא הייתה בהירה עם גוון ירקרק עדין, שיער חום ארוך ועיניים כחולות.
"אני ונוס," אמרה ונוס ישר, "זה רומן, אנחנו חדשים."
"אתם אחים?" שאל מישהו, עם שיער שחור, עור כהה ועיניים ירוקות חזקות, "אה דרך אגב, אני דמיאן. זאת עם הקבלת פנים זאת פייג'."
"אני קאי. אתם החדשים." הבין מישהו אחר, שיערו חום, עורו שחום, עיניו חומות וגופו שרירי וגבוה.
"מה אתם?" שאלה מישהי, בלונדינית בהירה וגבוהה בעלת עיניים כחולות-ירוקות.
"מה אנחנו?" רומן חזר אחריה והרים גבה.
"הם עדיין לא יודעים." הבינה אותה הילדה, "אני היילי."
רומן קלט שילדה אחת בוחנת אותו, היא הייתה בהירה, רזה וגבוהה, עם שיער חום-שטני ועיניים כחולות אפורות.
"אני נואל." אמרה הילדה כשהיא הבינה שרומן קלט אותה.
מאחד הכיסאות נעמד נער, רזה מאוד ובהיר עם שיער שחור ועיניים כחולות, "אוטיס."
"אני אלה." ילדה האחרונה שהייתה שם אמרה, היא הייתה בלונדינית, בהירה וגבוהה ועיניה בצבע כחול.
רומן קלט בזווית העין את אחותו מנערת את ראשה, "וואו, אלוהים ישמור, אלה הרבה שמות. ו… כן, אני ורומן אחים."
"כן." לחש רומן.
"הלם תרבות?" שאל קאי והתחיל לצחוק.
"אני הולך להביא לי שתייה, מישהו רוצה משהו?" אמר אוטיס, הוא העיף מבט קצר לתאומים ואז חזר להסתכל על כל השאר.
"פשוט תביא כמה בקבוקי שתייה וכוסות." אמרה היילי. אוטיס הנהן, הוא הלך אל הדלת וירד במדרגות.
"הכול בסדר? אתם נראים די בשוק." נואל אמרה להם.
"יותר מדי אינפורמציה." אמרה אלה ואז הסתובבה אל דמיאן שישב לידה, "הם לא מלאכים, הייתי רואה צללית של כנפיים ואין להם כלום."
"בטוח?" פייג' שאלה, היא ישבה מצידו השני של דמיאן, "יואו, אבל הוא נראה ממש כמו מלאך. יכול להיות שמתתם?"
לרומן לקח זמן להבין שהיא דיברה אליהם, "מתנו? ל-לא שאני זוכר."
"חבל." היא נשכה את שפתיה וצחקה בשקט.
"אנשי זאב?" שאלה נואל, כולם סובבו את מבטיהם לקאי שמיהר להניד בראשו.
"אין להם מספיק שיער." אמר והעביר את ידו בשיערו הארוך.
"הם לא פיות, ואני חושבת שגם לא ערפדים. אולי בני אלים?" שאלה היילי.
הראש של רומן הסתחרר, מה לעזאזל הם רוצים ממנו?
אלים, פיות, ערפדים, אנשי זאב… חיים בסרט.
"לא חושבת." אמרה נואל, "היא בטח סירנה."
"והוא?" שאלה אלה. "אני יכולה להישבע שהוא נראה כמו מלאך או בן אל."
"אולי סתם בן אלמוות." אמר דמיאן.
"מה זה סתם בן אלמוות, חתיכת חוצפן?" קארי אמרה בכעס כשהיא וניק יצאו מהדלת וזרקו על הרצפה כמה כריות. "אולי הוא באמת בן אלמוות. לירות בו?"
"לא!" צעקו כולם ביחד.
רומן עדיין התקשה להבין מה קורה.
"מה יש לכם?!" שאלה ונוס, מתנשפת ומבוהלת.
כולם מיהרו לעטות על פניהם חיוך של ילדים תמימים.
"לא קורה כלום," אוטיס עלה לגג כשבידיו קערות עם ממתקים ובקבוקי שתייה, "הם סתם אוהבים להלחיץ אנשים. תאכלו."