מחנה ירח – פרק 16

רומן לא ידע מאיפה להתחיל, בכלל בכלל לא. הוא רצה להבטיח לעצמו לא לעלות לגג יותר בחיים, אבל הצרות ירדפו אחריו בין אם יעלה לגג ובין אם לא. שתי שניות אחרי שאוטיס ורומן התנתקו זה מזה, האישה המטורפת עלתה לגג. היא הייתה מוכרת לו, אבל הוא לא יכל לתת לה שם, בהירה בעלת שיער אדום ועיניים כהות, וחיוך מרגיז ממש. לא עברו שתי שניות לפני שהיא הוציאה וכיוונה אליהם אקדח, היא לקחה מרומן את הטלפון שלו וחייגה לוונוס. שיחה קצרה ואז האישה חייכה אליהם, רומן נשבע שלשנייה העיניים שלה זרחו בכתום. אוטיס העיף מדי פעם מבטים קצרים לרומן, הם עמדו על בקצה הבניין ועשו כל מאמץ לא לאבד שיווי משקל ולא ליפול למטה.
"אתה בסדר?" אוטיס לחש לו בחרש. רומן לא רצה לדבר.
"כ-כן. אתה?" החזיר לבסוף ושיחק עם צווארון חולצתו, כאילו מפחד שייחנק.
"היא הולכת לירות בנו." לחש אוטיס. רומן התחיל לקלל בליבו. הייתה דממה מלחיצה במחנה, בכל יום נראה לו שכמות הילדים במחנה קטנה. אף אחד לא היה בחצר, ומי שהיה בחדרים לא הראה כוונות לצאת משם. "זה או הירייה או לקפוץ."
'לקפוץ?' רומן חזר אחריו במחשבותיו. "אנחנו נמות."
"לא מוות ודאי." ענה אוטיס בשקט.
"אתה צוחק, נכון?"
"הבניין לא עד כדי כך גבוה, רומן. ילדים עומדים בכניסה לבניינים, הם יצאו החוצה הרבה לפני שהמשוגעת הזאת תעשה משהו."
"לא כדאי שנגלה מי היא קודם?" רומן שאל. אוטיס שתק. האישה צחקה, היא הייתה יפה אבל מאיימת. היא הרימה את האקדח לאוויר וירתה פעמיים, אחר כך ניתקה את השיחה וזרקה את הטלפון מעבר לגג.
'הוא עלה הרבה.' חשב רומן לעצמו, ניסיון כושל להצחיק את עצמו.
"עכשיו הם יחשבו שאתם מתים. עדיין לא אבל בקרוב." אמרה האישה בקול רך.
"מי את?" שאל אוטיס מיד, לא מחכה שנייה אחרי ההבטחה למוות של שניהם.
"סירנה." ענתה האישה, "נינה, חלק מהמשלחת של… אלה שרוצים להרוג אתכם."
"מאיפה את מכירה את ונוס?" שאל רומן.
"היא כמוני, רומן." ענתה האישה, קולה קצת חנוק אבל משדר ביטחון ורצינות, "היא לא סירנה, היא בת אפרודיטה. אבל חוץ מזה? אני רואה מראה, היא אותה ילדה אנוכית, מפונקת וסנובית שאני. היא לא נאמנה לך, רומן, היא תבגוד בך."
"כי את בגדת?" אוטיס שאל במהירות, מנסה להעביר את הצד הרע אליה.
"כן." לחשה האישה, עיניה נעוצות ברומן, "והכי מכולם זלזלתי באח הקטן שלי."
"אל תקשיב לה." לחש אוטיס לרומן.
'אל תקשיב לה. היא פסיכית חולה, אל תקשיב לה.' אמר רומן לעצמו, שוב ושוב.
"עכשיו…" האצבעות של נינה התהדקו על ההדק, "אני אחסוך לכם את הכאב."
רומן הסתכל על אוטיס, זה הנהן לעברו. רומן לקח נשימה עמוקה ועצם את עיניו, הוא עשה חצי צעד אחורה, מרגיש שמעט מהעקב שלו באוויר. הוא לקח עוד נשימה עמוקה בדיוק כשההדק נלחץ, ועשה עוד צעד אחורה – הפעם צונח למטה.

הכאב תקף אותו הרבה לפני שהוא פקח את עיניו. בכל מקום; בצלעות, בגב, ברגליים, בידיים, בבטן, בצוואר. כאילו – מה שהיה סביר מאוד – שבר את כל העצמות. הוא ממש התפתל, הכאבים זורמים מלמטה ועד למעלה ובחזרה.
"רומן, אל תזוז, בסדר? תנסה לשכב בלי לזוז." נשמע קול מעורפל מעליו. הוא לא יכל לזהות מי זה, אפילו לא אם זה בן או בת. הוא לקח נשימה עמוקה, נאבק בכאבים.
"א-אוט…" הוא נאנק מהכאב, הכאב היה נוכח אבל הוא לא ידע בדיוק איפה הוא, "אוטיס…"
"אוטיס?" שאל קול אחר, גם לא מזוהה. רומן פקח את עיניו, שמיים תכולים, עננים והקצה של הגג. "אלוהים יעזור… רומן, אל תזוז, תשאיר עיניים פקוחות."
הוא ניסה, באמת שניסה, אבל העיניים שלו נעצמו חזרה.

הפעם ההתעוררות הייתה הרבה יותר מהירה. הוא פקח את העיניים והסתכל לצדדים; הוא שכב בחדר שלו. הכאב היה מעומעם אבל זה עדין היה שם. רומן התיישב, כל העצמות כאבו לו. מתחת לאצבע שלו הוא הרגיש מתג קטן, ולחץ עליו פעמיים. הכאב התעמעם אפילו עוד יותר, כנראה מורפיום..
"רומן?" נשמע קול מהצד. רומן הסתובב, זה היה קווין, הוא הסתכל עליו בחשש. "אל תזוז, שברת כמה עצמות."
"אני-" רומן נעצר, "איפה אוטיס?"
"אוטיס היה איתך?" שאל קווין. רומן התחיל לקלל, הוא נעמד והתחיל ללכת לכיוון הדלת כשבצעד השני כאב פרץ ממרכז גבו והוא נפל לרצפה. קווין תפס אותו ועזר לו לקום, רומן הצליח לגרור את עצמו למיטה.
"אוטי…" הוא לקח נשימה, "אוטיס היה איתי, על הגג, עם נינה…"
"איזו נינה?" לייק נכנסה פנימה.
"סירנה… היא סירנה." ענה רומן.
"לא היה אף אחד על הגג, רומן." אמר קווין, לייק התיישבה בקצה המיטה ליד רגליו של רומן. "הכול בסדר, גבר?"
"איפה אוטיס?" שאל רומן ובחן את עצמו, הוא לא היה חבוש אבל הכול הרגיש לו שונה. הכאב שוב התעמעם, מותיר בעיקר כאב ראש.
"לא יודעת, נעלם." ענתה לייק. "קווין, אתה יכול להביא לרומן משהו לאכול בבקשה?"
"כן, אני אלך." אמר קווין, הוא עדיין הסתכל על רומן כמו על משוגע, אבל הוא יצא במהירות מהחדר. לייק חייכה אליו בעדינות.
"אתה בסדר?" שאל ברכות. רומן הנהן.
"היא הייתה שם, לייק, אני נשבע. היא התקשרה לוונוס-" הוא נזכר, "אני צריך לדבר עם ונוס, היא חושבת שאני מת!"
לייק הנהנה, "אני חושבת שנואל מדברת איתה עכשיו, תירגע. מאדי תבדוק הכול על אוטיס, אני מבטיחה שנמצא אותו." היא התקרבה אליו, רומן הרגיש את הלב שלו תופס תאוצה. רומן לא ממש ידע מה לעשות, הוא פשוט הזדקף והצמיד את שפתיו לשפתיה של לייק.
'ונוס תיגנב.' הוא פתאום חשב בראשו.