מחנה ירח – פרק 3 + הודעה

'תן לזה הזדמנות', רומן אמר לעצמו, 'פשוט תן לזה הזדמנות'. אבל קצת קשה לחשוב על מה שטוב כשכל ארבע שניות אתה מקבל ענף בפנים או עץ בכתף.
"אתה תלמד," אמר קאי כשראה את רומן נתקע בכל כך הרבה עצים, "אנחנו יוצאים להרבה משימות, בעיקר בשטחים כאלה." רומן פלט המהום של סבבה והמשיך ללכת, בזמן שקאי ניסה לשווא לדבר איתו.
"מה עם ונוס?" שאל ניק פתאום.
רומן הזיז את העלה שנפל על הכתף שלו והסתכל עליו, "לא יודע, מה איתה?"
"יש לה חבר או משהו?" שאל. רומן התחמק מעץ אחד אבל נתקע בזה שאחריו.
"בן ז-"
"בלי קללות."
"יונה." רומן תיקן. "ולא, אין לה חבר. למה?"
"תלוי," דמיאן אמר, "אתה מהאחים הקנאיים המטורפים האלה?"
"אתה לא יודע מה זה להיות אח גדול לאחות." אמר קאי.
"גם אתה לא." העיר אוטיס. רומן לא הצליח להבין למה הם נאלצו ללכת אל מאחורי הבניין ולהתקדם עד ליער. הוא שמע משהו שקמרון אמר על "ילד שנתקע" אבל לא באמת הבין על מה מדברים. הם התקדמו בין העצים ובין השיחים הנמוכים והגבוהים, דורכים בעדינות – או בעצבים – על העפר והדשא.
"זה קורה הרבה," אמר קאי, "כל הפעילויות האלה. בדרך כלל מחלקים לכמה קבוצות ולפעמים גם לפי חדרים."
"מה אנחנו בכלל מחפשים?" רומן שאל, הפעם הוא הצליח להתחמק מענף שאיים על עיניו הירוקות.
"נדע כשנמצא." ענה אוטיס.
"או כשנמות," העיר ניק מהצד, "מה שיבוא קודם."
"ניק המצחיק." מלמל דמיאן בסרקסטיות.
רומן עשה כמה צעדים גדולים כדי להגיע לקאי שעמד בראש והלך תוך כדי שהוא סורק את הסביבה. "מה אנחנו מחפשים?"
"אתה כבר רוצה לחזור?" קאי שאל והרים לעבר רומן גבה.
"נמאס לי לקבל ענפים בפנים."
"אתה תלמד איך לא לקבל בסוף." אמר. "ואני לא יודע מה אנחנו מחפשים. קמרון לא אמר לי כלום."
רומן עשה צעד אחד לפני ששמע את הרשרוש עלים.
״שי-״ התחיל דמיאן להגיד כשפתאום האדמה מתחתם נפתחה וגרמה לכל החמישייה ליפול לתהום. רומן פקח את עיניו ויש הרגיש כאב בגב, האור מעליו נראה כל כך רחוק ומסביבו רק חושך. הוא ראה במרחק כמה מטרים את השאר, אוטיס שכב על הבטן של דמיאן, ניק וקאי היו בבלגן איברים אחד גדול.
״אח…״ הוא נאנק מהכאב והצליח לשבת. דמיאן פקח את עיניו ונאנק.
״שיט, זה כאב…״ מלמל, אוטיס התעורר גם הוא וקם מדמיאן. בינתיים גם קאי וניק זזו אחד מהשני והתחילו להתעורר.
ניק העיף מבט לקאי, ״אתה חי, אחי?״
״אני נראה חי?״ החזיר קאי.
״לא,״ ניק עמד והניח את ידו על אגנו, הוא הסתכל למעלה ונאנח, ״כמו המלכודות בפו הדוב.״
רומן חייך והשעין את ראשו אחורה, מרגיש קיר עפר. ׳איך הגעתי למצב הזה?׳
״אוטיס, אתה בסדר?״ קאי עזר לאוטיס לעמוד.
״נראה לי, כן.״ ענה אוטיס ונאנח, ״איך יוצאים מפה עכשיו?״
רומן הסתכל למעלה, הפתח היה רחוק, בערך אוטיס על כתפיו של ניק שעל כתפיו של רומן.
״רומן,״ דמיאן הסתובב אל רומן, ״תישן.״
רומן הרגיש עייפות, פוגעת בו ומושכת אותו לחושך.

דמיאן מיהר להוציא מכיס מכנסיו ממחטת נייר, הוא הצמיד אותה לאפיו בעודו מרגיש את הדם. זאת הייתה תופעת לוואי מעצבנת של היכולות שלו, שלו ושל היילי. מעטים העפרדים שיכלו להפנט, ואלה שיכלו היו צריכים לעצור את הדם מהאף אחר כך ולהתמודד עם הסחרחורת. בגלל זה דמיאן לא אהב את בני האלמוות ואת בני האלים, להם היו יכולות בלי תופעות לוואי מרגיזות.
״אתה בסדר?״ שאל קאי. דמיאן הנהן בעוד אוטיס גרר את רומן הישן הצידה. דמיאן התיישב ונשען על הקיר, מכין את עצמו לסחרחורת שתבוא בכל רגע.
״אני לא מצליח לתפוס בכלום.״ אמר ניק, לאט לאט הוא הפך לשני ניק ונהיה מטושטש, ״מי שעשה את זה ידע שיהיו ערפדים.״
״אולי תשתו דם?״ שאל קאי ובחן את דמיאן, שכבר התחיל להרגיש את החדר מסתובב.
״אולי תיתן לי לשתות מהדם שלך ואז תמות כשהגוף שלך יותר דומה לבלון בלי אוויר מאשר לאיש זאב?״ החזיר ניק בחיוך. השניים עשו תחרות מבטים קצרה עד שקאי התייאש והסתכל על הרצפה, הוא הוריד חולצה, את המכנס שלו ובסוף גם את הבוקסר. דמיאן ראה את קאי הופך לזאב מספיק פעמים כדי לא לייחס חשיבות. הגב שלו קאי התעגל כלפי מטה ושיערות חומות התפשטו במהירות ממרכז גופו כמו אש בשדה יבש. דמיאן מצמץ וכשפקח את עיניו קאי היה כבר זאב חום גדול. קאי הזאב ניסה לקפוץ למעלה כמה פעמים אבל לא הגיע ליותר ממחצית התהום, אחרי עשרים נסיונות כושלים הוא הפך חזרה לאדם ומיהר להתלבש.
״מה עושים?״ שאל אוטיס והסתכל על דמיאן, ״יש לך רעיון?״
הראש של דמיאן המשיך להסתובב, ״יש לי סחרחורת.״ מלמל. הוא לא היה מבוהל או לחוץ, פשוט עייף. השימוש בכוח התיש אותו, אבל אסור היה לרומן לראות את ניק הערפד וקאי הזאב, זה היה מוקדם מדי בשבילו.
״פשוט…״ קאי התכופף ליד דמיאן, ״תנוח, אנחנו נחשוב על משהו.״
דמיאן לא רצה להתווכח, הוא עצם את עיניו ונרדם.