מחנה ירח – פרק 14

רומן ניסה להירגע. הוא נשען על הכיור בשירותים והסתכל על עצמו במראה, מרגיש את הבחילה בגרונו. הוא נראה כמו שהוא מהפנים ומעלה, אותן עיניים ירוקות, אותו שיער בלונדיני. אבל הבטן והחזה שלו נראו נורא, מלאות בחבורות. והייתה גם הכוויה, זאת שאד עשה כשטאיי נעלם לכמה דקות. הוא הוציא סיגריה וכיבה אותה על רומן, שהספיק לזוז ככה שבמקום עיגול נוצר רק חצי. הכאב בכל זאת היה נורא. אד וטאיי הרגישו חופשיים לעשות מה שהם רוצים בקן, מכות ושריטות ואיימו בחתכים. הוא שנא אותם, אותם ואת כל שאר העולם. הוא שכח להכניס בגדים אבל למזלו אף אחד לא היה בחדר, קווין ולייק הלכו, נואל ואוטיס נעלמו ממזמן. הוא נשם עמוק כשבוקסר בלבד לגופו ויצא החוצה. הוא הלך לארון והוציא ג'ינס ארוך וחולצה קצרה. הוא הספיק ללבוש את הג'ינס ולהפוך את החולצה כשהדלת נפתחה. הוא הסתובב כמו על אוטומט, אלה היו לייק וקווין. שניהם נעצרו בפתאומיות, העיניים של שניהם נפערו והפיות שלהם נפתחו מעט. רומן התחיל לקלל בליבו. הוא הפך את החולצה ועמד ללבוש אותה כשקווין רץ אליו וזרק את החולצה מהיד שלו אל הרצפה. הדלת נפתחה שוב, הפעם אלה היו נואל ואוטיס. הם התנשמו ודיברו ביניהם, התקדמו עד מרכז החדר ואז נעצרו.
"מה קרה?" שאל אוטיס, הוא בחן את כולם ונעצר על רומן. נואל כמוהו. רומן לא הצליח לזוז. כל השרירים שלו הרגישו קפואים, הנשימה שלו נהייתה איטית במיוחד, אבל הלב שלו לא הפסיק לפעום במהירות. הוא עצם את עיניו אבל עדיין הרגיש את המבטים על חזהו, כמו אלפי סכינים שנכנסות ויוצאות. זה היה יותר גרוע מהמכות עצמן. הוא פקח את עיניו באיטיות, אף אחד לא הצליח להגיב. עכשיו כולם ראו אותו. את החבורות, המכות, השריטות, אפילו את הכוויה.
השרירים של רומן ממש רעדו, הוא הרגיש כאילו רגליו עשויות מג'לי ושאין שום דרך להתגונן מהמבטים החודרים שלהם. הוא רצה פשוט להתכסות ולברוח, לא משנה לאן ולא משנה לאיפה, רק רחוק מכאן. רומן ניער את ראשו, החולצה שלו עדיין הייתה על הרצפה, הוא שלח יד כדי להרים אותה אבל קווין עדיין היה מהיר ממנו, הוא הרים את החולצה וזרק אותה אל מאחוריו. אבד הסיכוי להתלבש חזרה. המבט של כולם נדד לעיניים של רומן, שמיהר להסתכל הצידה, מרגיש את אותה המשקולת על הצלעות שלו.
הוא רצה לבכות ולצחוק. איך הוא הגיע למצב הזה? מצב שבו הוא במחנה של יצורים על-טבעיים, מצב שבו הוא לא יודע אם הוא בן אדם או חיה מוזרה, מצב שבו מרביצים לו, מצב שבו אין לו מושג מה קורה סביבו.
"למה לא אמרת לנו כלום?" שאלה נואל. רומן עדיין לא הרגיש שהוא יכול להסתכל עליהם, הוא פשוט נשם עמוק וניסה לגרום לשרירים שלו להפסיק לרעוד. הוא ידע שהפעם לא יהיה אפשרי לעצור את הדמעות, שאם הוא יפתח את הפה ויתחיל לדבר, הוא גם יתחיל לבכות. והוא לא רצה לבכות. הוא לא רצה להראות להם שהוא חלש וצריך עזרה. 'אל תישבר, רומן', אמר לעצמו, 'אם אתה תישבר הם יבינו שאתה מסכן, מבחינתך זה כלום, אתה יכול להסתדר עם זה. פשוט תנסה להירגע, הם יכעסו יותר כשיגלו שאתה צריך עזרה ושבכל זאת לא אמרת כלום.'.
"אתה יכול לעלות לגג." אמרה לייק ברכות, "תהיה שם לבד, תרגיש חופשי להתפרק או לצרוח או לא יודעת מה."
רומן רצה לנשק אותה באותו הרגע, הוא רוצה להיות לבד, הוא צריך להיות לבד. הוא לקח נשימה עמוקה, לקח את החולצה שלו ויצא החוצה. הוא התלבש ורץ במדרגות אל הגג. כשהוא עבר דרך הדלת החומה משב רוח חמים עבר בו. השמש החזקה סנוורה אותו אחרי חדר המדרגות החשוך, והשמיים התכולים היו ריקים מעננים. נראה לכאורה כמו יום שמש מושלם. 'הלוואי.' רומן גרר את עצמו לקצה, הוא התיישב כשרגליו מוטלות מעבר למבנה ומתנדנדות באוויר. הוא כמעט יכול היה לשמוע אותם, מדברים ביניהם ומנסים להחליט מי יעלה לדבר איתו, עם מי רומן ירגיש הכי נוח. בטח הבנים אומרים שהוא לא ירצה לצאת בכיין ליד הבנות והבנות אומרות שהוא עוד יותר לא ירצה לצאת בכיין ליד הבנים. הם רבים ומתווכחים, אם כדאי שנואל תעלה, אולי אוטיס, אולי-
זה היה חזק ממנו. רומן התחיל לבכות כשידיו מכסות את פניו. הדמעות זרמו כמו ברז ולא נראה שיש לו כל כוונה להירגע. זה מה שהוא רצה. אחרי שהוא החזיק את עצמו מול אחותו, מול הבנות, מול הבנים, מול טאיי, מול אד, מול המדריכים… הוא היה צריך לבכות. ואז רומן הרגיש מישהו יושב לידו, הוא ניסה להירגע ולהפסיק לבכות.
"אל תפסיק," אמר קולו של אוטיס, "שמרת את זה הרבה זמן."
"לא הרבה זמן-" רומן הצליח להגיד בקול חנוק.
"אל תשקר, רומן," אוטיס קטע אותו, "ראיתי את החבורות שלך, ואני בטוח שיש כמה שכבר נעלמו."
הנשימות של רומן רעדו והוא הוריד את ידיו מפניו, "אז הם שלחו אותך?"
אוטיס משך בכתפיו והזיז את מבטו אל האופק, "הם צעקו כל כך הרבה אחד על השני שיכולתי פשוט לצאת מהחדר וללכת בלי שאף אחד ישים לב. קווין לא חשב על מישהו שהוא לא הוא עד עכשיו. תבכה, אל תיתן לי להפריע לך."
"לא רוצה לבכות לידך."
אוטיס הסתכל עליו בחזרה, "רוצה לבכות איתי?"
רומן ניגב את עיניו, "אין לך על מה לבכות. אתה יודע מה אתה, מאז שבאת לפה אתה יודע מה אתה ואף אחד לא העז להתעסק איתך-"
"נכון," אמר אוטיס וחיוך עלה בזווית פיו, "למרות שפיה זכר זה לא הכי. אבל באמת מאז שהגעתי אף אחד לא התעסק איתי. אבל.. לפני שבאתי כן."
רומן שתק.
"אתה מרגיש כאילו אתה לא יכול לעשות כלום. כאילו אתה כלום. אתה מרגיש ששום דבר לא יעזור, אתה רוצה להאשים את העולם אבל אתה מאשים את עצמך. אתה מוצא את עצמך מסתכל במראה ומאשים את עצמך בסימנים הכחולים. לא מנסה להבין שהאשם הוא זה שהורס לך את החיים. תוריד חולצה, יהיה לך יותר נעים."
"ל-" רומן התחיל להגיד אבל מבט קצר מאוטיס סימן לו שהוא יודע מה הוא אומר. הוא תפס בשולי חולצתו ומשך מעל ראשו עד שהחולצה נחתה על הגג. בהתחלה הוא לא הרגיש בנוח להיות ככה, הוא שנא להיות בלי חולצה ובטח ששנא להיות עם כל המכות האלה חשופות, אבל הוא לא התלבש בחזרה.
"מי זה?" שאל פתאום אוטיס.
'להגיד או לא?' רומן שאל את עצמו, "מי זה מי?"
אוטיס פלט גיחוך קצר, "אני יכול לנחש שאד?"
'אין טעם להילחם.' הבין רומן. "כן, סוג של. אד הפעיל את טאיי, בהתחלה בגלל נואל אבל אז טאיי החליט שכיף לו. והוא אמר שאם אני אגיד משהו למישהו אז הוא ידקור את ונוס ואתכם. לא רציתי לערב אתכם, זה ימאס להם מתישהו ואז-"
"לא, רומן," אוטיס קטע אותו, "זה אף פעם לא נמאס להם. להפך, ראית בעצמך, הם סתם נהנים יותר. ברגע שנראה לך שנמאס לך הם מוצאים דרכים חדשות, זה התחיל רק מאגרופים ועבר לכוויה הזאת," אוטיס הצביע על הכוויה שמתחת לכתף, "זה לא נגמר מעצמו, זה לא ייגמר מעצמו."
"אין לי דרך למנוע את זה, אני אפילו לא יודע מה אני."
"תן לנו לעזור לך." המבטים של שניהם הצטלבו. אחרי חמש שניות הנשימה של רומן נעצרה כשהוא הבין שהוא ואוטיס מתנשקים.