מחנה ירח – פרק 7

קארי נצמדה לקיר כשכל חלק בה רועד, היא התנשמה בכבדות והלב שלה פעם במהירות. היא הניחה את ראשה בין ידיה וניסתה להסדיר את הנשימה, מחליקה למטה עד למצב ישיבה. המטאטא מעליה נפל במרחק כמה מטרים ממנה והלב שלה ממש קפץ, היא התפללה שאף אחד לא ייכנס לחדר השרת. זה קרה לפעמים, קארי נבהלה ומיהרה להיכנס לחדר השרת בקומה השנייה בבניין של הבנות.
"תכניסו אותה פנימה," היא שמעה את מאדי מהמסדרון, "קאי והיילי היחידים שנשארים בחדר, כולם החוצה."
"אבל מאדי-" נשמע הקול של אלה.
"אמרתי החוצה!" קבעה מאדי בקול תקיף יותר. הנשימות של קארי נהיו כבדות יותר, בכל מצמוץ היא ראתה עוד חלק מהתאונה האיומה שלקחה את חיי משפחתה. היא העבירה את ידיה בשיערה החום, גוש חונק את גרונה והדמעות מאיימות לצאת. עברה בערך דקה עד שקארי הצליחה להסדיר את נשימתה והלב שלה הפסיק לפעום במהירות, היא הפסיקה לרעוד ונעמדה באיטיות. 'אני מוכנה לצאת' אמרה לעצמה. היא ניגבה את עיניה, לקחה שאיפה ארוכה ויצאה מחדר vשרת. היא התקדמה לאורך המסדרון ונעצרה מחוץ לחדר עשרים וארבע, החדר של הבנות.
"קארי?" דמיאן הסתובב אליה, "היי, איפה היית? הכול בסדר?"
"כן." היא עטתה על פניה שמץ של חיוך, "מה קרה?"
"פייג' התעלפה." ענה ניק והרים גבה, "רגע, ונוס בחדר?"
"לא, אוטיס ונואל לקחו אותה ואת רומן לטיול ביער." אלה סיפרה והעבירה את ידה בשיערה הבהיר, "פייג' הרגישה טוב בבוקר, לא הייתה לה שום סיבה להתעלף."
"ואם היא ראתה משהו?" דמיאן שילב את ידיו על חזהו ונשען על הקיר, "משהו ממש גרוע, נגיד מוות."
"היא לא התעלפה בפעמים הקודמות שהיא ראתה הבזקים." אמרה קארי. 'ומה אם זה מוות ממש גרוע? של הרבה אנשים?'
אלה נשכה את שפתיו התחתונות, "אני מניח שכולם חושבים מה שאני חושבת."
"להזמין פיצה?" ניק נשען על הקיר ליד דמיאן, כולם גלגלו את עיניהם והוא מיהר לחייך, "תקשיבו, פייג' התעלפה, לא סיפור. זה קורה הרבה, זה קרה לכולנו. הסיפור עם ונוס הלחיץ אותה, היא לא רצתה לגרום לה להתאבד." הדלת נפתחה, קאי יצא ראשון ומיד אחריו היילי, שניהם נצמדו לקיר והעבירו את מבטיהם על כולם.
"קרה משהו?" שאלה קארי.
"לא, פייג' בסדר, היא התחילה להתעורר," אמר קאי, "אבל יש לי תחושה רעה. ממש רעה. וניק, אל תגיד כלום, הפעם זה רציני. איפה אוטיס, נואל, ונוס ורומן?"
"טיול ביער." דמיאן ענה, "אתם חושבים שקרה להם משהו?"
"אני אלך לחפש אותם ואגיד להם לחזור." אמר ניק. קארי נשמה עמוק, 'פייג' והוא בקשר די טוב, אולי הוא צריך להיות איתה'.
"לא, עזוב, ניק," אמרה קארי, "תישאר עם פייג', אני אלך."
"אני בא איתך." דמיאן קבע. קארי עמדה למחות אבל דמיאן היה חמוד אז זה לא שינה לה.
"לא," קאי אמר וסידר את חולצת המחנה הכחולה שלו, "דמיאן, ניק ואלה נשארים פה עם פייג'. אם יקרה משהו, הם אלה שיוכלו להודיע הכי מהר. ניק ודמיאן מהירים, אלה מעופפת."
"אל תגי-" אלה התחילה לומר.
"אלה," קארי אמרה, יודעת שאלה שונאת שאומרים לה מה לעשות, "את יכולה לעוף, זה חכם שתישארי פה. את מוכנה להישאר פה עם ניק ודמיאן?"
אלה הנהנה, "אוקיי, אוקיי. אתם הולכים לאוטיס ונואל?"
קארי הסתכלה על קאי והיילי שמיהרו להנהן. למרות שהיילי עדיין נראתה קצת עייפה מהשימוש בכוחות מקודם. "היילי, את בטוחה שאת רוצה לצאת?"
"כן, כן," היילי נשמה עמוק והזדקפה, "אני בסדר."
בחילה התחילה לטפס בבטנה של קארי, 'משהו לא בסדר קרה', היא ידעה את זה. ידעה ופחדה.

הבחילה התעצמה כשהם עברו את המלכודת, ממשיכים בדרכם הלאה. אחרי כל כך הרבה שנים קארי התרגלה ליער והצליחה להתחמק מענפים וגזעים. הם צעדו במהירות, מנסים להקשיב לכל דבר הכי קטן. קאי עדיין לא שינה את עצמו לזאב, והיילי לא ניסתה לדרוש מהם להתקרב אליהם, בינתיים הם התנהגו כמו בחיפוש רגיל.
"איך הם התקדמו כל כך הרבה?" קאי שאל, הוא והיילי עמדו בראש ואילו קארי במרחק כמה מטרים מאחורה מהם. "רומן חטף כל כך הרבה ענפים בחיפוש, ואין שום סיכוי שוונוס מסתדרת עם הטבע, הם היו עוצרים ממזמן."
"אתם חושבים שהם סיפרו לרומן את האמת?" שאלה קארי, 'אלוהים בבקשה שפתאום לא נראה את רומן רץ וצועק או חס וחלילה תלוי פה על עץ'. "איך ונוס קיבלה את זה בכלל?"
"קצת המומה." אמר קאי, "אבל היא נראתה די משוכנעת ממה שפייג' אמרה. אם היא תנוח, היא תקבל את זה יותר טוב. רומן צריך לראות בעיניים כדי להאמין, הוא לא טיפוס מלא דמיון וקבלה."
"בואו נתרכז בלמצוא אותם קודם." אמרה היילי. הם המשיכו בצעדים מהירים קדימה.
"אני אהפוך לזאב. לכו הצידה שנייה." ביקש. קארי והיילי הסתובבו, הן חיכו בערך שלושים שניות עד שנשמעה נהימה – נביחה מאחוריהן. הן הסתובבו, קאי כבר היה זאב חום גדול, בגדיו על הרצפה.
"לקחת לך אותם?" קארי שאלה בעדינות את הזאב והצביעה על הבגדים. קאי הזאב הנהן בראשו, קארי הרימה את הבגדים והם המשיכו ללכת בצעדים משועממים קדימה. עברו כמה שניות עד שקאי התחיל לרוץ, היילי מיד אחריו בריצת ערפד מהירה, וקארי מתאמצת להגיע אליהם בריצה רגילה. לפעמים היא הרגישה קצת חסרת אונים, כי החוכמה לא תמיד עזרה לה. לא במצבי ריצה.
"אלוהים, ת…" היא לקחה נשימה, "תחכו קצת."
קאי הזאב נעצר, הוא הסתכל לצדדים ורץ ימינה, קארי והיילי רצו אחריו. עוד שלוש דקות עברו עד שהם נעצרו. היילי התנשפה רק חצי דקה עד שהתייצבה חזרה, אבל לקארי לקח עוד זמן. 'מה שווה להיות חכמה אם אני לא יכולה לרוץ?' היא הזדקפה, כמה עצים מהם ישנה קרחת יער קטנה ובה ישבו הארבעה בשורה עם גבם אל קאי, היילי וקארי.
"מה הם עושים?" שאלה היילי בשקט. ואז קארי קלטה אותם, שלושה ערפדים בהירים בעלי שיער שחור ועיניים חומות. הם התלהכו באדישות ואיטיות מסביב לארבעה וחייכו, הניבים שלהם מבצבצים מפיהם.
"תראו את זה." לחשה קארי והתקדמה כמה צעדים קדימה, עוקפת שני עצים אבל בכל זאת נשארה בצללים. "אלה ערפדים."
"אני מכירה אותם." היילי אמרה פתאום, עיניה פעורות ופיה פתוח מעט. קאי נהם בשקט, כאילו שואל 'מה'. "אלוהים, אני מכירה אותם, הם היו במחנה פעם, אני בטוחה בזה. אני נכנסתי למחנה חודשיים לפני שהם עזבו, הגבוה דיבר איתי כמה פעמים."
'נדפקנו', קארי חשבה, היא שנאה ערפדים, ניק, היילי ודמיאן היו בסדר אבל היא לא סמכה על שאר הערפדים. היא מצמצה פעמיים כאילו הערפדים ייעלמו והיא תתעורר, אבל זה לא קרה. לצערה.