מחנה ירח – פרק 8

רומן הרגיש מסוחרר, הראש שלו כאב ובחילה התחילה לטפס בגרונו. הוא הרגיש משקולת על החזה שלו בכל פעם שנשם, והניבים של השלושה מסביבו הלחיצו אותו ברמות שהוא לא יכל לתאר. אחד הערפדים – הנמוך ביותר – התכופף בין רומן לוונוס ונשף אוויר.
"חדשים. מרגישים את זה." לחש בקול ארסי. רומן יכל לזהות שוונוס רועדת מפחד. הערפד צחק והתרחק מהם.
"ונוס-" רומן התחיל ללחוש בקול שקט.
"שתוק, רומן, אני עוד שנייה מתעלפת. בבקשה, שתוק." קטעה אותו בכעס. היא העבירה יד רועדת בשיערה ואז חזרה לשלב רגליים. רומן הרגיש מוזר, הכול היה מבלבל אבל… אבל הוא תמיד הרגיש כאילו משהו חסר בחייו, כל היצורים האלה נועדו להתערב לו בחיים. זה היה מוזר אם לא היה קורה.
"בלוק," אמר הערפד האמצעי לערפד הגבוה, "אני מריח זאב. רוצה לעשות סיור קצר?"
בלוק חייך, "בשמחה." הוא נשם עמוק ונעלם בין העצים בריצת ערפד מהירה. רומן מצא את מבטו של אוטיס.
"אל תדאג." אמר לו בלי קול. זה רק הלחיץ את רומן יותר, 'לא אומרים למישהו מודאג ללא לדאוג'., חשב בראשו. הנהימה שנשמעה הקפיאה אותו. הוא נזכר במה שאוטיס ונואל סיפרו להם בעודם הולכים, קאי הוא איש זאב. 'אולי זה הוא?'
"רומן," ונוס הסתכלה על רומן, "אל תתחרפן, אוקיי? גם אני חשבתי שאני משתגעת אבל-" היא לקחה נשימה עמוקה.
"קולט, קולט." רומן מלמל לפני שוונוס באמת תשתגע. נואל הסתכלה בדיוק על העיניים של הערפדים, בוחנת כל אחד מהם.
"יכול להיות ששמעתי אתכם מדברים?" שאל הערפד הנמוך בכעס.
"ביין," אמר האמצעי והסתכל סביבו, "זה לא חשוב עכשיו, יש פה זאב."
"קיו, תן לי לעשות את העבודה שלי, אוקיי?" הנמוך התרגז, הוא התכופף מול אוטיס וחייך, "איך קוראים לך, ילד?"
"מה אתם רוצים?" שאלה נואל בכעס.
הנמוך נאנח והניח את ידו על כתפו של אוטיס, "לדעת איך קוראים לילד." אוטיס לא ענה, שותק ומסתכל הצידה. ביין הערפד נשך את שפתיו ואז נתן לאוטיס אגרוף בבטן. אוטיס התקפל קדימה והשתעל. רומן הספיק לקום ולעשות שני צעדים לפני שקיו נעמד מולו ונתן לו אגרוף בפנים. הוא נפל על הקרקע. הכאב לא היה נוראי. אחרי עשר שניות שמבטו היה נעוץ בקיו,רומן חזר למקומו והסתכל על אוטיס שכבר נרגע.
"אתה בסדר?" נואל שאלה אותו בלי קול. רומן הנהן והצמיד את ידו לשפה, ירד לו דם. הוא הסתכל הצידה, לא על ונוס, על העצים. הוא קלט ארבע דמויות – חיה כלשהי ושלוש דמויות אדם. זה היה נראה כמו מלחמה – החיה ושתי מהדמויות מרביצים לדמות השלישית. ואז הדמות הגבוהה באמת נפלה לרצפה, מתעוותת עוד מעט ואז נעצרת. רומן הזיז את מבטו לפני שמישהו יסתכל לשם, הוא חזר להביט בערפדים שניסו להקשיב למשהו.
"איפה בלוק?" של ביין, "הוא היה אמור לחזור-" הדיבור שלו התחלף בצעקת זעם, כשפתאום זאב חום זינק עליו וגרם לו ליפול על הרצפה. קיו התחיל ללכת לכיוונם אבל רומן נעמד ונתן לו אגרוף ברקה, קיו נפל ואיבד את ההכרה.
'תודה ברוס ויליס', חשב רומן בראשו. בינתיים גם ביין איבד את ההכרה אחרי שהזאב נשך אותו כל כך הרבה פעמים. בין העצים יצאו הדמויות שהוא ראה מקודם, אלה היו קארי והיילי. קארי זרקה לעבר הזאב ערימת בגדים שהייתה בידה.
"תסתובבו." אמר אוטיס לוונוס ורומן. רומן הרגיש עדיין משקולת על החזה, אבל הוא הסתובב ביחד עם כל השאר וחיכה.
"בסדר, אתם יכולים להסתובב." נשמע קולו של קאי, לבוש ובצורת אדם. רומן הסתובב. הזאב נעלם וקאי הופיע במקומו. עוד פעם הוא נזכר במה שסיפרו לו. הזאב היה קאי."אתה בסדר, אוטיס? רומן?" אוטיס ורומן הנהנו. הכאב היה מורגש אבל פחות ממוקדם.
"בואו נחזור למחנה." אמרה נואל.
"מה עם פייג'?" שאלה ונוס ושפשפה את מפרק ידה. 'זה מה שהיא עושה כשהיא לחוצה' נזכר רומן.
"היא התעוררה, היא בסדר." אמרה קארי בחיוך עדין. "אבל עדיף שקודם כל נחזור למחנה. בסדר?"
כולם הנהנו. ואחרי עשר דקות כבר היו במרחק כמה מטרים מהמגורים.

רומן נשען על הקיר ונשם עמוק, בוהה בדלת של חדר עשרים ואחת. היה לו די משעמם אבל אחרי האקשן בצהריים… שקט היה נחמד. מרגיע. שאר הבנים יצאו לעזור למאדי במשהו, 'אולי בעצם כדי לבדוק מה עושים איתי ועם ונוס'. אבל הוא לא התעניין יותר מדי, הוא היה צריך חופש. הוא ישב על המיטה שלו כבר בערך חצי שעה, אבל לא הייתה לו בעיה להישאר. פתאום הדלת נפתחה, פנימה נכנס נער. רומן לא זיהה אותו בדיוק. שיערו קצוץ ובצבע שחור, עיניו כהות, שזוף, גבוה וממש שרירי.
"אתה רומן, נכון?" שאל.
"כ-כן." רומן גמגם. הנער הבהיל אותו, הוא היה נראה כמו מתאבק. אבל לא יותר מבן תשע עשרה.
"יש מצב שאתה בא איתי עכשיו?" שאל.
'לא, ממש לא', חשב בראשו. "אני לא יכול."
"נו, בוא, רומן."
"לא יכול, אומרים לך." רומן אמר שוב.
"תקשיב רומן," הנער התקרב אליו, מהכיס שלו בצבץ אולר, "או שאתה בא איתי עכשיו או שאני דוקר אותך ואת כל החברים המטומטמים שלך, הבנת?"
'שיט'. רומן נעמד והנער חייך, הם יצאו מהחדר ומהבניין. "מה עכשיו?"
"בוא לקן." אמר הנער והצביע על הקן, הם התחילו ללכת. "אני טאיי, דרך אגב."
"מה אתה רוצה ממני?" רומן לא היה מטומטם, הוא רצה להרביץ לו והוא הבין את זה. "לא עשיתי לך כלום, אני לא מכיר אותך בכלל."
"לי לא עשית כלום, לאד כן."
"לא מכיר אד!" התעצבן רומן.
"אתה תכיר." מלמל טאיי. הם הגיעו מאחורי הקן, עמד שם נער אחר. גבוה, שרירי אבל קצת פחות מטאיי, בעל עיניים חומות ושיער אדום. "זה אד."
אד חייך, "היי, רומן."
'שיט'.