מחנה ירח – פרק 9

'מגיע לך,' רומן חשב לעצמו 'ממש מגיע לך.' הוסיף. הם עמדו מאחורי הקן, טאיי עומד מאחוריי רומן כמו שומר ראש ואד מולו משלב ידיים.
"שאלתי אותך משהו." אמר אד אחרי כמה שניות. רומן מצמץ פעמיים.
"אני בסדר." ענה רומן על השאלה ששאל אד לפני דקה בערך. הוא נלחם בגוש שחנק את גרונו, זה היה קל לדעת שהם רוצים לעשות לו משהו אבל הוא לא הבין למה. "מה אתם רוצים ממני?"
"אתה יודע מי אני?" שאל אד בחיוך. רומן הניד בראשו לשלילה. "קוראים לי אד, אני ערפד. זה טאיי, הוא בן ארס."
'ארס, אל המלחמה מהמיתולוגיה היוונית.' נזכר.
"אתה יודע מה עשית?" שאל טאיי ודחף אותו קצת קדימה. רומן הניד בראשו לשלילה. "אד פה, הוא החבר של נואל. חבר לשעבר, אם לדייק. שמנו לב למבטים שלך עליה."
"לא הסתכלתי עליה." ענה רומן מיד, למרות שהוא באמת התחיל לחשוב שנואל יפה. השרירים שלו הרגישו רועדים ליד השניים האלה, כל אחד מהם לבדו היה חזק ממנו.
"בסדר, רומן, אנחנו מבינים. היא יפה ונחמדה. ואתה מלאך, אז-"
"אני לא מלאך." רומן קטע את אד. אד הרים גבה, רומן ידע שכנראה גם טאיי.
"טוב. מה שתגיד." מלמל אד, "אבל היא נדלקה עלייך כמו שאתה נדלקת עליה."
רומן ידע שאם הוא יודה שנואל חמודה, הוא יחטוף מכות. 'תשקר.' דרש מעצמו. "לא נכון. לא אוהב אותה, לא מתעניין בה. והיא לא מתעניינת בי."
"תפסיק לשקר, אתה רק מסתבך יותר." לחש טאיי באוזנו.
"בוא ניכנס לקן." אמר אד, הוא עקף את רומן וטאיי והתחיל ללכת. "נו, בוא, רומן."
"לא רוצה." מלמל רומן כמו ילד בן ארבע. 'לא משנה מה קורה, אל תיכנס איתם פנימה.' אמר לעצמו.
"אל תגרום לי להוציא את הסכין, רומן." טאיי לחש, הוא הניח את ידו על כתפו של רומן ודחף אותו קדימה. רומן קילל בליבו בעודם נכנסים פנימה. הוא לא ידע איך הם השיגו את המפתח, זה גם לא עניין אותו. טאיי נעל את הדלת ונצמד אליה, רומן עמד במרכז החדר, אד עומד במרחק כמה מטרים ממנו.
"בוא רגע." אמר לו אד. רומן משך בכתפו, ממשיך לומר לעצמו לנסות להתחמק. "אומרים לך בוא, רומן, אתה מעצבן אותי ואז טאיי יעשה דברים שאתה לא תרצה שיקרו." הרגליים של רומן רעדו בעודו צועד אל אד, מודע לאולר שטאיי החביא בכיסו. עוד לפני שהוא עצר, אד נתן לו סטירה. רומן קילל בראשו, שוב המשקולת על החזה. הוא הסתכל על אד, הוא לא יכול עליו. "אל תעשה כלום. הסיבה היחידה שלא נתתי לך אגרוף היא שאני לא רוצה להשאיר עלייך סימן ואז כולם יבינו שזה אני. אם תנסה לעשות לי משהו, טאיי יעשה דברים. אמרתי לך כבר שאתה לא תרצה שהדברים האלה יקרו, נכון?"
רומן משך בכתפו והסתכל הצידה, "לא עשיתי לכם כלום." לחש, יודע שאד לא משקר.
"ואני רוצה לוודא שתמשיך ככה." אמר אד. רומן לא ידע מה הוא הולך לעשות עד שזה כבר נעשה. הוא נתן לאד אגרוף, זה נפל על הרצפה והתחיל לקלל. רומן לא הספיק למצמץ לפני שטאיי תפס אותו והפיל אותו לרצפה. הוא התיישב לו על הבטן, רומן ניסה להשתולל ולגרום לו ליפול אבל טאיי היה ענק. אד יצא החוצה לכמה שניות וחזר עם ענף עבה בידו, ירד לו דם מהאף אבל זה לא ממש עניין אותו. הוא שם את הענף בפה של רומן, הניח את ידיו בצדדים ולחץ למטה. רומן הפסיק להשתולל באותה השנייה, זה הרגיש כאילו הלחיים שלו עומדות להיחתך, הכאב גרם לו לעצום את עיניו חזק.
"עכשיו אתה תשתוק, נכון?" שאל אד, הקול שלו ממש רעד מכעס. רומן מיהר להנהן, מרגיש דמעות בקצה עיניו. הוא שנא לבכות ולהרגיש חסר אונים, אבל טאיי ואד לא ממש השאירו לו ברירות. אד העיף את המקל הצידה וניגב את הדם.
"תביא איזה בגד מהמקלחת, משהו כמו גרב." אמר טאיי לאד.
"ל-לא, תעזבו אותי, לא עשיתי לכם כלום…" רומן גמגם, מנסה להסדיר את נשימתו. הכאב בשפה לא נעלם, והוא לא יכל להמשיך להילחם כי טאיי הצמיד את ידיו לגופו.
"שתוק, רומן, שתוק!" דרש טאיי. אד נעמד ונעלם לכמה שניות, חוזר כשבידו גרב. "יש פה סלוטייפ?"
"אני יכול לרוץ להביא ממאדי." אמר אד, הוא חייך ויצא בריצה מהבקתה.
"טאיי," מלמל רומן, יודע שלטאיי הוא באמת לא עשה כלום, "לא עשיתי לך כלום. אני אתרחק מנואל, לא אדבר איתה יותר, בסדר? בבקשה, עזבו אותי…" הוא גם לא רצה להתחנן אבל הוא ממש רעד, השרירים של טאיי היו מפחידים.
"מצטער, רומן, תסבול קצת." טאיי אמר בשקט. אד נכנס פנימה, הוא התכופף ליד רומן שמיהר לסגור את הפה.
"רומן, פתח את הפה." דרש אד. רומן שתק וסגר את הפה חזק יותר. 'אל תפתח, אל תפתח.' אמר לעצמו. "טאיי, תן לו אחת." טאיי נתן לרומן אגרוף בצלעות. רומן התקפל קדימה, הפה שלו נפתח ואד ניצל את זה כדי לדחוף לפיו את הגרב, תוך כדי שהוא חותך חתיכה מהדבק. כשהגרב הייתה בתוך פיו של רומן, אד הדביק בצורה שלא אפשרה לרומן להעיף ממנו את הגרב.
"זהו?" שאל טאיי.
"כן, תתחיל." אמר אד. טאיי נשם עמוק, והתחיל עם האגרופים.

היילי כרכה את הכבל של הטלפון סביב האצבע שלה, מרגישה את המתח גובר בכל שנייה. כל צלצול הרגיש כמו נצח. היא השעינה את ראשה על הקיר, בוחנת את החדר של מאדי. זה היה חדר עם מיטה זוגית, שידת עבודה וספרייה. היא ישבה על הכיסא המסתובב ליד שולחן העבודה. היילי לא קלטה למה זה אותו טלפון ישן ולא החליפו לטלפון נייד חדיש, אמרו משהו על קרינה אבל היא לא הקשיבה.
"הלו?" ענה קול של ילדה.
"האנה!" היילי אמרה פתאום, כאילו היא לא ציפתה שהאנה תענה לה. היא חייכה לעצמה והסתכלה על הצמיד הכסוף שלה, זה עם האות H, מסמל גם היילי וגם האנה.
"היילי, היי!" אמרה האנה, ההתלהבות בקולה, "איך במחנה?"
"זה לא באמת מעניין." לחשה היילי, "הגיעו שני ילדים חדשים, אח ואחות."
"חתיכים?" שאלה האנה בשקט.
היילי צחקה, "מה איתך? משהו מעניין?"
"טינה רבה אתי. משהו שקשור למייקל אבל די נמאס לי ממנה כבר. היא ממש מגעילה אליי, סתם מנסה לריב איתי כל הזמן."
"היא באמת מגעילה, תפסיקי להסתובב איתה." אמרה היילי, "מה באמת עם מייקל?"
"הוא בסדר, נחמד. הוא הגן עליי כשטינה ניסתה לגרום לבוני לריב איתי."
"הוא אוהב אותך."
"את מי את אוהבת?"
"מה זה קשור, האנה? מדברים עלייך."
"הבטחת שתגידי לי. שבוע שעבר. למה לא התקשרת מאז?"
"כי לא רציתי." אמרה היילי בסרקסטיות, "מצטערת, היו לנו הרבה פעילויות והייתי גמורה מעייפות."
"עכשיו את תגידי לי?"
"לא." ענתה היילי ברכות.
"זאת לא הייתה שאלה!" התרגזה האנה מהצד השני של הטלפון, "למה כולם עונים לי כאילו מה שאני אומרת אלה שאלות?"
"זאת גם שאלה?" שאלה היילי וצחקה לעצמה. "איך אמא?"
האנה נאנחה, היילי ממש ראתה אותה מגלגלת את עיניה. "היא בסדר, יצאה לדייט לפני יומיים. סוכן ביטוח, משהו עם אריק, אני חושבת. היא מתגעגעת אלייך, אבל עכשיו היא בעבודה."
"את לבד?" היילי שאלה, 'אני באה עכשיו במטוס אם היא לבד, נשבעת.' אמרה לעצמה.
"לא, לא, מה פתאום." האנה ענתה, "את זוכרת את לילי, השכנה? היא גדולה ממך בשנתיים. אז היא פה, עושה עליי בייביסיטר כאילו אני בת ארבע."
"אסור לך להיות לבד, האנה, את יודעת את זה."
"אוקיי, אוקיי. את תתקשרי מחר?" שאלה בקול רך.
היילי רצתה לחבק אותה, "לא בטוח. אולי עוד כמה ימים, אני אנסה כמה שאני יכולה, את יודעת את זה. אני מתגעגעת ואוהבת אותך מאוד, קטנטונת."
"גם אני מתגעגעת אלייך ואוהבת אותך." אמרה האנה. "לילה טוב."
"לילה טוב." מלמלה היילי, היא הזיזה את הטלפון מהאוזן והניחה במקומו, מנתקת את השיחה. 'איזו חמודה הילדה הזאת.' היא אמרה לעצמה ויצאה מהחדר של מאדי. היא עלתה במדרגות למעלה לקומה השנייה ונכנסה לחדר עשרים וארבע. הוא היה ריק. 'אה נכון, הבנות הלכו לנשקייה.' נזכרה. זה די הלחיץ אותה לחשוב על ונוס ונשק חם אבל היא האמינה שהבנות ידאגו לזה. היילי נשכה על המיטה שלה ובהתה בתקרה. הקול של האנה הדהד בראשה "גם אני מתגעגעת אלייך ואוהבת אותך".
'גם אני מתגעגעת אלייך ואוהבת אותך, האנה.' חשבה היילי בראשה, כאילו משדרת את זה בטלפתיה לאחותה הקטנה. 'אוהבת מאוד.' הוסיפה, ונתנה לעיניה להיעצם.