מכרה הזהב האבוד- דפדופי האימה- פרק 1

"הנה זה" אמרתי.
הורדתי את הספר מהמדף ופתחתי אותו והתחלתי לדפדף בו באימה. היה בו את מה שאני חייב לדעת ואז, עצרתי בדף אחד מסוים.

לא מראה משמח במיוחד כשמישהו עם קול צרוד שאתה מגלה שהוא חוטף אומר לך שהוא חטף את הוריך ושהוא לא יהרוג אותם רק אם תביא לו זהב, אבל לא סתם זהב…
זה התחיל ב- 5 במאי.
יום אחד לפני יום ההולדת שלי. איזו התרגשות!
"קורי!" קרא לי אבי, ג'יימס "אני הולך לקנות בלונים!"
"בן הדוד שלך נשאר לישון אצלנו הלילה והוא יישאר אצלנו גם מחר עד יום ההולדת, טוב קורי?" שאלה אמי
"אבל הוא מסריח!" התלוננתי
"קורי!" נאנחה בכעס אמי ואבי יצא מהבית "אני יוצאת להביא אותו כי אוון(שהוא אח שלה) ונורה (שהיא אשתו) בעבודה!" וגם היא יצאה מהבית.
הייתי לבד בבית ותפסתי במהירות את השלט והעברתי במהירות בין הערוצים. משעמם, משעמם, משעמם. אין משהו מעניין בשעה כזאת: שמונה בבוקר? באמת? זה מה שקורה כשאתה קם בשש בבוקר..
טוב, התחלתי נואשות למצוא משהו לעשות. התקשרתי לחבר שלי, סטיבן.
"סטיבן? רוצה לבוא אליי?"
"אהה.." אמר סטיבן.
לפתע, עלה צלצול הממתינה.
"חכה רגע, יש לי ממתינה" אמרתי והעברתי בטלפון לממתינה.
היה נראה שאבא שלי התקשר כי מספר הטלפון שלו הופיע על המתקשר.
עניתי. לא הקול של אבא ענה. זה היה קול צרוד, ומפ- פחיד.
"שלום לך, קורי.." אמר האיש בקולו הצרוד. לא ידעתי מי זה.
"אהה.. סליחה, מי אתה? ואיך אתה יודע את ש- שמי?" שאלתי בפחד ובגמגום
"ההורים שלך… בידיי".
בשנייה הראשונה לא קלטתי מה זה אומר, אבל אחר כך.. הבנתי את העניין.
"אתה מבין לאן הגעת, קורי? לצומת.." אמר האיש הצרוד.
דמיינתי לעצמי צומת בכביש. התפצלות לשני דרכים ואני עומד קצת לפני ההתפצלות, כשבכול התפצלות יש מעבר חצייה המוביל למקום אחר לגמרי. אחד לימין ואחד לשמאל. לא ידעתי מה יש בהמשך כל דרך, אבל האיש המסתורי עמד לגלות לי.
"אם אתה רוצה שהוריך יחיו, ואני מניח שכן" אמר האיש הצרוד בקול לועג "תצטרך לתת לי 10 גבישי זהב בעוד כשבוע בדיוק!".
אבן ירדה לי מהלב. 10 גבישי זהב? אומרים שהעיר שבה אני גר, באדמה שמתחתיה, מסתתרים מיליון גושי זהב, אוכל לחפור ולקחת כמה!
"אבל!" קטע את מחשבתי האיש הצרוד "לא אקבל סתם גבישי זהב.." אמר "אקבל רק את גבישי הזהב ממכרה הזהב, האבוד.." אמר.
מכרה זהב אבוד? איזה מכרה זהב אבוד? יש כזה דבר בכלל?
"אם תאחר את המועד, או שתביא לי גבישי זהב לא ממכרה הזהב, או שתביא לי מעט מדי גבישי זהב- הורייך, ימותו.." אמר האיש הצרוד.
צרחת תדהמה נפלטה מפי.
שיחת הטלפון נותקה. הטלפון נחת על הרצפה והסוללות נפלו ממנו. הייתי עדיין קפוא, מרוב תדהמה.

*

הלכתי לספרייה.
"הנה זה" אמרתי.
הורדתי את הספר מהמדף ופתחתי אותו והתחלתי לדפדף בו במתח ובתדהמה ואז, עצרתי בדף אחד מסוים.
"הנה" אמרתי והצבעתי על הכותרת שבדף "מכרה הזהב האבוד. מכרה זהב שנמצא במדבר הגדול, יש בו גבישי זהב מיוחדים במיוחד ששווים הרבה מאוד, הרבה יותר מכמה שגבישי זהב רגילים שווים" קראתי מתוך הדף "הרבה אינדיאנים, שגרים ממש סמוך אליו, נכנסו אליו וחיפשו זהב שווה מאוד בתוכו, אך יום אחד, מכרה הזהב נקבר בתוך האדמה מסיבה כלשהי, יחד עם האינדיאנים שעשו באותו הרגע חיפושים אחר זהב במכרה הזהב ומכרה הזהב נקבר מתחת לאדמה במקום לא ידוע יחד עם האינדיאנים" והפסקתי לקרוא לשנייה.
"מעניין למה הוא נקבר, ואיפה הוא, מה שבטוח" אמרתי והסתכלתי אל מחוץ לחלון הספרייה אל עבר המדבר הגדול "אני הולך למדבר".