ממלכת אפיליה- פרק1

נ.מ- ערפל

למרות שחייתי כל חיי ביער בין העצים וחיות הפרא עם הורי המאמצים הרגשתי איך שהוא בבית בין בנייני האבן הקשים והקרים, הרגשתי מוגנת יותר. אנשים הסתכלו אלי לטשו מבטים מלאים בילבול והתעניינות, אבל לא נתתי להם להסיח את דעתי. אני יודעת שאני לא ממש נורמאלית, טוב לפחות לא בסטנדרטים שלהם, אבל אני מיוחדת בדרך שלי!
"ערפל חכי לי אני לא מהירה כמוך!" זאת מינו גדלנו באותו כפר והיא אחת החברות הטובות שלי, עשינו הכל ביחד מלשחק עם הארנבים שהיו באים בשעות הצהריים לגן לאכול ועד ללימודי קליעה למטרה כאשר גדלנו. למרות שהיא מבוגרת יותר בשנים אני מרגישה שאני המבוגרת יותר, לי נשאר פחות זמן ממנה.
כשהגענו לכנסייה עם כמה הכוונות מאנשי העיר היו שם כבר ארבעה אנשים, חצי אלפית עם שיער ג'ינג'י שאם לא הייתי רואה אותה מהצד הייתי יכולה להבטיח שהיא גבר, תמיד לימדו אותנו שלבנות שיער ארוך בצמה או פזור. אבל כנראה שהיא קצת מרדנית. היה שם גם גמד, הוא נראה ממש מצחיק לדעתי כולו קטן כזה, קומפקטי. הוא התעסק באיזה מטה שהיה בידו ודיבר עם יצור קטן כזה, אפילו יותר ממנו הוא היה יחף ועל כתפו נח דביבון סגול.
"הוא כנראה הוביט" אמרה לי מינו כשראתה איך לטשתי עניים לכיוונו.
"כן, כנראה." אמרתי והסתובבתי אליה.
"אנחנו צריכות להיכנס כדי לדבר עם הכהן" אמרתי והלכתי לאחור נתקלת במשהו, שנינו נפלנו אחורה.
"אני ממש מצטערת לפעמים אני כזאת קלוצית!" אמרתי בזמן שקמתי והסתובבתי כדי לעזור לו לקום. הוא היה בן אנוש, ממש כמוני רק…..אחר. הוא היה גבוה ממני, שרירי, עיניו נראו כמו אגם צלול ביום קיץ ושערו הפרוע נראה כאילו עולה באש בשמש של הצהריים.
"זה בסדר. שמי דון, באתי לכאן בגלל שליחות מהכנסיה ואת?" הוא לקח את ידי ונישק אותה, יכלתי להרגיש את לחיי מאדימות.
"ערפל, ערפל גרייסקיי. גם אני כאן לשליחות." הוא הביט בי והטה את ראשו לצד. בנידו הייתה חרב ארוכה ועל גבו מגן. הוא הסתכל עלי במבט מוזר ושאל:"איך יצור עדין כמוך ילחם? בוודאי אינך יכולה להרים חרב."
לא אהבתי את ההתנשאות בקולו והראתי לו את קשתי, הוא הנהן קלות ושילב את זרועותיו.
"אז את יודעת מי עוד מצתרף למסעינו?"
"האמת שכן. מינו!!" צעקתי אליה, היא עמדה ודיברה עם ההוביט והגמד, כנראה תשאלה אותו על הדביבון הסגול. היא אמרה עוד משפט ושלושתם התקרבו.
"זאת מינו, היא גם כן קשתית ובאה איתנו במסע לאפיליה." מינו קדה קידה עמוקה ולחצה את ידו של דון
"אלה טוביאס ומארוול הם גם באים למסע." כולנו לחצנו ידיים הצגנו את עצמנו ונכנסנו לכנסייה. היא הייתה מרהיבה מבפנים אפילו יותר מבחוץ, עמודי שיש גבוהים, חלונות צבעוניים עם סצנות קרב מרהיבות ופרחים בכל מקום. חמישתינו התקרבנו למזבח בקצה הכנסייה כשראינו אדם בחלוק ארוך מדבר עם חצי האלפית שראיתי מחוץ לכנסייה, היה נראה כאילו הם מתווכחים.
"אני יכולה לצאת לזה אבא, אני מוכנה ואני מספיק מבוגרת!"
נדהמתי, היא הבת של הכהן הגבוה של ניסיריה?!?! טוב מי אני שאשפוט בת אנוש שגודלה על ידי אלפים. דון ניגש אליהם בשקט ואמר :" אני לא רוצה להפריע אבל אנחנו באנו לכאן בנוגע למסע לאפיליה." הכהן הסתכל עליו בעין בוחנת.
"כמובן רק עוד רגע אתפנה אליכם בנתיים שבו במשרד שלי." הוא הניד את ראשו לכיוון אדם אחר שהוביל אותנו לחדר קטן עם כמה כיסאות. לאחר כמה דקות נכנס הכהן וביתו.
"ברוכים הבאים לניסיריה ילדי, אני צריך להזהיר אתכם שבמסע הזה סכנות מרובות אך תגמול גדול. מחוץ לעיר ינתנו לכם סוסים כדי להגיע לאפיליה מעט כסף לקניית מזון ומים וציוד מתאים. המסע לאפיליה לוקח שבוע ימים עם עצירות לשינה וישנם כמה ערים בדרך. בכל עיר ישנה כנסייה כמו זאת בדיוק ושם כהן שיכול לתקשר עימי, אז אנא אם תעצרו באחת הערים דברו עם הכהן ועדכנו אותי במסעכם. ביתי ג'יירו תתלווה אליכם במסעכם. ועכשיו צאו לדרך."
הוא פתח לנו את הדלת ויצאנו לכיכר העיר מרגישים בלתי מנוצחים ומוכנים למשימה.