ממלכת טאווה- פרק 1 חלק א’ : הנבואה.

'רוח סערה,
אש בערה,
יחדו מתלקחים,
זמנים רעים באים.

כמה נציגים מכל עם,
יצאו למסע יחדו,
נבחן את הנאמנות,
למרות השונות.

רוע מאיים, על שלוות העמים,
שמה נשכח, את מלחמת האחים.
על כל העמים להיות עכשיו מאוחדים,
זמנים רעים באים.

וכשאויבנו יגיעו, המבחן הגדול יחל,
ואנחנו כבר נראה-
מי יהיה זה שישתפן.'

"גוטומיר, עמוד בקצב." לחשה לוסיאל אל גוטומיר הקטן, שנעצר לבהות בפרח בר לא- מוכר.
הלא זה פרח הקוניס, פרח מיוחד במינו, בצבעו כחול ואדום, אך אם תזכו לראות אותו עוד כניצן- תבחינו כי הוא בכלל לבן.
"גברת לוסיאל! תראי! פרח הקוניס!" הוא בהה בפרח בשלווה גמורה, וסובב את ראשו להביט בלוסיאל, אך זאת כבר המשיכה להתקדם באדישות מלאה.
"גברתי! חכי לי!" הוא הזדעק והחל לרוץ בכל כוחו המורד השביל שהוביל לחלקת יער, כשסוף סוף הגיע אליה, הבחין כי פנייה שתמיד היו חסרות כל הבעה- התעקמו מעט, היא נראתה מודאגת.
"היער של טקראטיר." היא נעמדה מול חלקת היער הגדולה שנמשכה לכל לאורך ורוחב עיניהם, עד לעיר כאמיט שבמערב, לוסיאל לקחה צעד אחת, ומתוך היער יצא איש חפוז פנים בידיו חץ וקשת המתוחים ישר לפנייה הענוות של לוסיאל.
"מי זה שמעז לחצות את היער של טקראטיר?" הוא צעק, ואז הבחין בלוסיאל, בן רגע פניו החמוצות השתנו להבעת תמיהה והלם.
"גברת לוסיאל?" הוא הרפה מיד מהחץ והכניסו לאשפת החצים שהייתה תלויה על גבו.
"אדוניי לילה," אמרה לוסיאל ברוגע "מעולם לא חיבבתי אותם."
"זה אדון לילה?" חייך גוטומיר בהתלהבות, אך השתתק מיד, הוא שמע בעבר סיפורים על אדוניי לילה.
"ברוכים הבאים, לוסיאל הקוסמת מהמזרח, נתינת הקסם, בעלת המטה הגולרדני, ושליטת ראדוקה הדרקונית הגדולה." הוא קד קידה עמוקה.
"מה מעשייך כאן?" הוא שאל, בשלב זה גוטומיר כבר הצליח להבחין באוזניו המחודדות, שהזכירו לו את אוזני השדונים, עליהם שמע בעבר מפי לוסיאל.
"מעשיי כאן," היססה לוסיאל "הם לא עיניינך. אמור לי, נוקסת'רה בן ארדימס, האם אתה, צלף טוב?" שאלה לפתע, האדון לילה, שהתברר כנוקסת'רה, הופתע לנוכח השאלה.
"לא אוכל לתת לך לעבור גברתי, דברים אפלים יש ביער של טקראטיר." לחש נוקסת'רה.
"האמן לי, אם לא תתן לי לעבור, יתכן ודברים אפלים עוד יותר, ימצאו דרכם אל ממלכת טאווה." היא אמרה בשלווה שמפיה, נשמעה מעט מאיימת.
"הצלף הטוב ביותר שתמצאי." הוא אמר, גוטומיר לא הבין בכלל מה הולך בשיחה הזאת.
"יעדי הוא מערת הנביאות, אתה יודע כיצד להגיע לשם?"
"בטח." אמר בביטחון מופרז
"מצויין. אז כרגע, יש לך שלוש אפשרויות. האחת, לתת לי לעבור וניפרד כידידים, השנייה היא להמשיך ולהפריע לי בדרכי, ולשאת בתוצאות, והשלישית, היא להצטרף אליי." קולה נשמע כל כך בטוח בעצמו, כשגוטומיר השמיע נהמת בהלה. הוא ידע, כי לוסיאל לא מרבה בהצעות שכאלה.
"להצטרף אלייך?" שאל נוקסת'רה, הוא נראה לא פחות מופתע מגוטומיר הקטון.
"כמובן שזה כרוך בסכנות, ובכמעט סיכוי בטוח שלא תחזור בחיים." היא חייכה מעט והמשיכה להתקדם, נוקסת'רה הביט בה בספק, אבל לאחר מכן הנהן.
"נאמנותי נתונה לך, קוסמת השבעה." הוא חייך.
"יפה מאוד."היא התקדמה ליער, ואחרייה גוטומיר, ברגליים רועדות, היער נראה מאיים בעיניו. הוא שנא יערות, הוא תמיד טען כי מרחוק יערות נראים תמימים למדיי, אך מבפנים, דברים רעים מכים שורש. חוץ מזה, שהוא גם פחד מעצים, שכן פעם לוסיאל סיפרה לו על אגדה- 'העץ המדבר', אגדה על חלקת יער שבמרכזה עץ גדול וזקון שנים, שהיה יכול לדבר, שכן בפיו תמיד היו דבריי חוכמה לאלה שנקרו בדרכו, אבל סיפורה של לוסיאל גם סיפר, שזה שפגש בעץ המדבר, מעולם לא שב ליעדו….
"אז אתה אדון לילה?" הוא שאל את נוקסת'רה שהתהלך לידו.
"אכן." הוא הנהן בחיבה.
"וואו! תגיד, זה נכון שאתם יודעים לכתוב עם הלשון?" הוא שאל בהתלהבות.
"גוטומיר…"