ממלכת טאווה- פרק 6 חלק ב': הטוב שבאדונים.

לוסיאל הסתובבה ברחובות העיר קאנאיי, לא אנשים רבים היו, שכן זה היה צהריי היום, ורוב בני האדם נהגו לקחת מנוחה בשעות אלו.
ילדים קיפצו ברחובות הצאים, וממרומי הבתים נשים זקנות הביטו בהולך ושב.
לוסיאל הבחינה בילדה קטנה יושבת על גב אחד מבתי החימר, והירהרה בהחלטתה אם לגשת אלייה. בסוף החליטה כי אין מוצא, וכי עלייה למצוא את הטוב באדונים עליו שמעה היא.
"סלחי לי." פנתה לוסיאל אל הילדה בחיוך חביב, זאת הרימה את ראשה בהבעה חלולה.
"איך אני מגיעה לארמון המלך פוסיינט?" שאלה בחיוך, הילדה עיקמה את מבטה בסקרנות.
"את צריכה להמשיך עד סוף הרחוב, ואחרי זה להגיע לכיכר שומקיי, זה ממול." הילדה דיברה בשפה קלה ונחותה ממה שלוסיאל הייתה רגילה לשמוע.
"ושמך?"
"לא מעניינך גברתי. כדאי לך להסתיר את המטה, קוסמים ויצורים מעין אלה אינם מקובלים ברחבי עיר זאת." התערבה נערה דומה לה במראה, תיעוב היה בעינייה.
"אם כך, אלך לי." לוסיאל הנמיכה קולה והחלה צועדת בחרישות דרך הרחוב, מהרהרת בשנאת התושבים אל מסדר הקוסמים. הרי כל עיר אחרת שמחה הייתה לזיב פניהם של אחד הקוסמים.
כשהגיעה ללוסיאל לכיכר הבחינה בארמון בני האדם – שונה הוא היה משנים עברו, נצבע הוא מחדש בצבע הארגמן, עציו לא נשאו עוד פרי, ופרחים הוחלפו בשיחי קוצנים המשווים מראה מזעזע לארמון. בזמן שעלתה במדרגות הרבות עד לפתחו של הארמון, לא יכלה שלא להבחין כי הרחוב התרוקן מתושבים, ולו נפש אחת לא הייתה כדי להרגיע את רוחה של לוסיאל. כשהגיעה אל המדרגה האחרונה, ניצבה אל מול שער גדול ושחור החוסם את דרכה, שניים משומרי הארמון הגיעו רכובים על סוס שחור, חרבות בידם.
"מי את ומה מעשייך בארמון המלך?" שאל אחד מהפרשים, קולו היה חזק וברור, וחזותו הקרינה אימה, אך לוסיאל לא הרגישה ולו פחד במקצת.
"אני לוסיאל, קוסמת השבעה. הנני כאן לצורכי מעסק ומסחר." הפרשים הביטו בה בשאלה.
"קוסמי השבעה אינם חברים שלנו. גברתי." אמר האביר השני.
"אל נא תבלבל אותי עם ברהנו האפל, או אודיין בוגד השבעה. אני לוסיאל שליחה ממלכת קליספאור! הכניסוני מייד אחרת ברית הקוסמים עם בני האדם שבור תשבר ולא עוד שלום בין שני העמים!" היא הרימה את קולה מעט, למרות משפטייה הזועמים, הייתה היא רגועה עד מאוד.
"סלחי לנו אל טיפשותנו, גבירתי. אין בלבנו הכוונה לרע." אמר מייד אחד הפרשים ופתח את השער במהירות, לוסיאל עברה בו חסרת הבעה.
הפרשים נכנסו אל תוך הארמון, וירדו מסוסיהם. הארמון כולו נראה שונה מהפעם האחרונה בה לוסיאל ביקרה בו, הפרשים ליוו אותה דרך המגדלים, אל הארמון גבוהה ורחב. הם עלו על מדרגות האבן, שנצבעו גם הן בצבע ארגמן צועק, הפרשים פתחו את דלת העץ והובילו אותה דרך הטרקלין הגדול, משני צדדיו היו שולחנות ובסופו ניצב כס המלכות. עליו ישב לא אחר מנסיך קאנאיי.
"נסיך קאנאיי, מביאים לך אנו מבקרת מיוחדת בעירנו. קוסמת השבעה, הגבירה לוסיאל." אמר אחד הפרשים, ושניהם קדו קידה עמוקה ועברו לעמוד משני צידי הכס, ליד עוד שני אבירים.
"מה מעשייך פה גבירתי?" שאל הנסיך, מבטו משתומם.
"אבקש לדבר עם מלך קאנאיי, הוד מלכותו פוסיינט." הנסיך הביט בה נעלב.
"המלך לא פנוי עכשיו, אין אני מספיק לדברייך גברתי? או שמע כיוון שהינך קוסמת, תרצי גם את מועצת החאלאר שתביא לך כבוד? מאסו עליי הקוסמים וכבודם הנדוש." לחש בעצבנות.
לוסיאל הביטה בנסיך, שוקלת את מילותיה.
"אם כך, אמור לי. איפה אוכל למצוא את הטוב שבאדונים?" הנסיך הביט בה בארשת מופתעת.
"סלחי לי?" שאל אותה.
"הטוב שבאדונים. שמועה נגנבה לאוזניי כי מסתובב הוא ברחובות קאנאיי." אמרה.
"אין יודע אני דבר על בקשתך." פניה של לוסיאל נשארו חסרות כל הבעה, אך דמה רתח.
"אם כך, איפה אוכל למצוא את המטה האסור?" הנסיך החניק את נשמתו, האבירים התקדמו לעברה.
"ידוע זה כי קוסמים מחפשים רק כח וכבוד. אך אין ידעתי כי כה מושחתים הם." הנסיך חייך.
"עלבונותיך הם כאפר ואפר בעיניי, שכן כל אשר חשבת רע עליי, עליך חושבים נתינך." אמרה לוסיאל, והחלה ללכת, משאירה את הנסיך המום למשמע דברייה.
"תפסו אותה!" הוא צעק. לוסיאל הוציאה את המטה שלה באותה השנייה.
"కూడా." לחשה לוסיאל והניפה במטה שלה, האבירים באותה שנייה נהפכו אבן.
"אל תגרום לי להפר ברית בת אלפי שנים על נסיך אחד מטופש!" צעקה לוסיאל.
"אינני רוצה לראותך בארמוני, קוסמת השבעה. תחזרי לכאן, והברית תשבר כאלפיי זכוכיות." אמר בעצבנות. לוסיאל צעדה צעדים מתונים ויצאה מפתח הטרקלין, כשירדה במדרגות, היא הבחינה בבחורה זקנה עומדת בפתח אחד המגדלים, הזקנה הביטה בה ולא הסבה את מבטה.
לוסיאל הביטה סביבה וראתה כי דלתות הטרקלין סגורות וכי שטח הארמון ריקות מפרשים.
היא החלה רצה אל פתח המגדל.
"הגעת בדיוק בזמן." לחשה לוסיאל והביטה בזקנה.
"עבר זמן, מאז פגישתינו האחרונה, לוסיאל קוסמת השבעה." הזקנה אומנם נראתה נשית, אך קולה היה כקול זכר צרוד. הזקנה הורידה את גלימתה השחורה ומייד הוחלפה צורתה לצורתו של אדם מבוגר נמוך קומה, עיניו שחורות כלילה, ושיערו חום ובקצוותיו מאפיר.
"עבר המון זמן, ברהנו האפל." חייכה לוסיאל.