מעל השמיים- פרק חמישי

קמתי בבוקר ומצאתי את ג'וש ישן לידי. קמתי ממיטת הפלסטיק הלא נוחה הזו והחלטתי לסייר בבית. הבית היה ורוד וענקי, מראה שסאם לא תמיד הייתה כזאת מורדת, והוא היה ממש מושקע*: היה קומה ראשונה עם שירותים ואמבטיה מפלסטיק וליד דלת שמובילה למטבח קטן עם שולחן וכיסא. הייתה מעלית ורודה וקטנה שהובילה לקומה השנייה שבה הייתה ספה סגולה ופסנתר שחור ולידו מדרגות שהובילו לחדר השינה הורוד והמצועצע והייתה בו דלת למרפסת. הדבר שהכי הפריע לי בכל המקום הזה היה שהוא היה פתוח. כלומר לבית היה רק קיר אחד, וחוץ ממנו הכל היה חשוף. גם עוד דבר שהפריע לי זה שהכל היה עשוי מפלסטיק קשה וכלום לא היה נוח. החלטתי לגדול בחזרה לגודל נורמלי.
סאם עוד ישנה במיטתה ואני רציתי להתקלח, אבל פחדתי שפתאום ארון יתעורר ויכנס למקלחת ויראה את המים זורמים שמה בלי אף אחד.
החלטתי לעוף לחדר של ארון. אני אוהבת לראות אותו ישן. נכנסתי לחדר שלו וראיתי את שיערו הבלונדיני מבולגן על מצחו ואת פיו פתוח לרווחה. ארון אוהב לישון עם בוקסר בלבד, וכרגע השמיכה הגיעה לו עד המותניים בערך ופלג גופו העליון והשרירי היה חשוף. כלכך התגעגעתי למגע העור שלו תחת ידי. התיישבתי לידו. אני מבינה למה ארון הכי מקובל בשכבה. דבר ראשון, הוא נראה מדהים. גם האופי שלו יפה. והוא גם יצא איתי, הפצצה הבלונדינית של התיכון (כן, כן אני יודעת מה אתם חושבים, שאחרי אתמול שהייתי שבורה שסאם לא מזהה אותי אני לא אחזור לדבר ככה על עצמי, אבל חשבתי על זה בלילה והגעתי למסקנה שזה שלסאם לא אכפת מכלום לא אמור להפריע למחשבות ולידע שלי על עצמי. מובן שהכינוי 'המלכה הבלתי מעורערת של בית הספר' עדיין התאים לי, אבל ידעתי שג'וש יצחק עליי שוב עם אמשיך להגיד אותו).
הנחתי את ידי על בטנו החשופה והשרירית, אבל כמובן שלא הרגשתי דבר והיד שלי בסך הכל עברה דרך בטנו עד שהיא נתקעה במיטה. הבנתי שאני יכולה להרגיש עצמים אבל הם לא מרגישים אותי, ושאני לא יכולה להרגיש בני אדם. לקחתי נשימה עמוקה וקמתי, מכריחה את עצמי ללכת להתקלח. אני שונאת לא להתקלח בבוקר. יהיה מה שיהיה.
נכנסתי למוח של סאם וחיוך קטן התפשט על פניי. ראיתי את חלומה של סאם שבו ראו את סאם מתמזמזת עם ג'ייק מלדורי. מעניין מי זה, כי הוא לא מהבית ספר. טוב אולי הוא כן ופשוט אף פעם לא שמתי לב אליו. אופס.
עזרתי אומץ ונכנסתי למוחו של ארון. בחלומו הוא היה בבית חולים. זיהיתי את המקום שבו התאשפזתי בחודש הקודם, רק שבמקום שמי שתהיה שם זאת תהיה אני, זאת הייתה מליסה. ראיתי את ארון יושב ובוכה כשמודיעים לו שמליסה נפטרה. היה לי עצוב. הוא מפחד שמה שקרה לי יקרה גם למליסה. הוא מפחד לאבד גם אותה. הוא כלכך דואג לה ומפחד עליה, וה-(תסלחו לי על המילה!) זונה הזאת ככה הולכת ובוגדת בו?! איכס אני כלכך שונאת אותה. מצד שני, לא ידעתי שארון כזה רגיש. זה רק מוסיף לכמה שהוא מתוק.
קמתי ממיטתו והלכתי לכיוון חדר המקלחת. סגרתי את הדלת ונעלתי אותה והורדתי את הבגדים. נכנסתי למקלחת פותחת את זרם המים החמים ונעמדת מתחתיו. אחרי כמה דקות שמעתי דפיקות על הדלת.
"סאם זו את?" שמעתי את קולו של ארון. שיט.
"כן!" קראתי למרות שידעתי שאין מצב שהוא ישמע אותי.
"סאם?" הוא שאל שוב, כי כצפוי הוא לא שמע אותי. נכנסתי ללחץ והחלטתי להגביר את המים כדי שיחשוב שאני לא שומעת אותו. הדפיקות הפסיקו והרגשתי שהוא הלך, אבל אז שמעתי אותו אומר "סאם את כאן?! אז מי במקלחת?"
פאק. פאק. פאק. סגרתי את המים וניגבתי את עצמי במהירות. עשיתי את הטריק שג'וש לימד אותי על הבגדים ובשנייה הייתי לבושה. רציתי מאוד להבריש את שיערי ואת כנפי הלבנות והנעימות שכרגע היו דיי רטובות ובגלל זה גם דיי כבדות, אבל החלטתי שלא. יצאתי במהירות מהחדר והלכתי לעבר החדר של סאם. בכניסה עמד ארון והביט לעבר החדר בבילבול. סאם ישבה על מיטתה וניסתה לחשוב מה להגיד. ברגע שנכנסתי לחדר עיניה התמקדו עליי, וארון התבלבל וניסה להסתכל לאיפה שהיא הסתכלה כלומר עליי, וכמובן שהוא לא ראה דבר. ג'וש לדעתי עוד ישן בבית הבובות הורוד.
"מצטערת כנראה הייתי צריכה להודיע לך לפני שהלכתי להתקלח" אמרתי בחיוך מפייס. סאם הביטה בי בכעס.
"אולי הברז התקלקל" אמרה סאם לאט, ואז הסתכלה על פניו של ארון בחיוך תמים ומשכנע.
"יואו הוא כזה חמוד" אמרתי באנחה כשהסתכלתי עליו.
"סתמי" סיננה סאם אבל ארון שמע אותה. הוא צימצם את עיניו והעביר מבט בחדר. סאם קלטה אותו וקפאה.
"אל מי את מדברת?" הוא שאל. במוחו התרוצצו מחשבות מפחידות על זה שסאם מטורפת, שהכל משתגע ושאולי רוחות באמת קיימות, ושהכל קשור להלואין המתקרב. הצחיקה אותי העובדה שמבחוץ ארון נראה חזק ובטוח, אבל בפנים הוא מפחד.
"אל עצמי" עיניה גדלו. 'בואי לכאן ושבי לידי על המיטה את מלחיצה אותי' עברה מחשבה במוחה של סאם. משכתי בכתפי והתיישבתי לידה.
"סאם את מרגישה טוב?" ארון שאל מעביר יד ברעמתו הבלונדינית.
"מ..מעולה" היא גימגמה. "אני צריכה להתלבש, את יכולה לצא.. אתה יכול לצאת?" היא מיד תיקנה את עצמה. ארון יצא מהחדר.
"את רצינית איתי?!" היא נאנחה והסתכלה עליי במבט עצבני.
"רציתי להתקלח" עניתי ולקחתי את המברשת מהשידה שלה. התחלתי להבריש את השיער הבלונדיני היפה שלי, ואז את הכנפיים הלבנות אחרי שהתייבשו.
ג'וש לפתע הופיע לידי והבהיל אותי. הוא צחק.
"הילארי ג'יימס" הוא אמר בחיוך משועשע, "אני ראיתי מה ארון חשב. במה סיבכת את סאם עכשיו?"
"מה? מה הוא חשב??" שאלה סאם.
"ג'וש!" אמרתי בעצבנות ופניתי אל פניו המצחקקות בהנאה גלויה.
" 'אחותי מטורפת, הכל משתגע, אולי רוחות באמת קיימות, ההלואין מתקרב, איזה נחמד יהיה לצאת עם מליסה לנשף ההלואין, ראיתי את התחפושת שלה ו-וואו!' דברים מהסוג הזה" הוא אמר. הבטתי בו מסמיקה מכעס. את החלק האחרון על מליסה אני לא ראיתי ואני דיי בטוחה שג'וש הבין את זה.
"אוי יופי עכשיו אחי החורג והדפוק חושב שאני מטורפת והכל בגלל שניכם!" אמרה סאם בכמעט צעקה.
"אחיך החורג הדפוק והחתיך, והוא ימשיך לחשוב ככה אם תמשיכי לצעוק ככה" הערתי לה בעוקצנות.
"הילארי תסתמי. מספיק חירפנת אותי ואת כאן רק מאתמול בצהריים! בבקשה דיי" יללה סאם. ג'וש הביט בי במבט ניצחון, וכל מה שקרה בינינו אתמול כאילו נמחק, והוא שוב חזר להיות הג'וש הדוחה והמתנשא.
שמעתי את ארון מפיל משהו במטבח לאור צעקתה של סאם ובייחוד לאור הזכרת שמי.
שמעתי אותו מקלל, ואז את מחשבותיו שלא הפסיקו להדהד עם שמי.
"יופי עכשיו גרמת לו לחשוב עליי ולהיות עצוב. שמחה?" שאלתי בעוקצנות.
"את מסוגלת פעם אחת לא להיות מרוכזת בעצמך?!" שאל ג'וש בעצבנות.
"מרוכזת בעצמי?! איך בדיוק מה שאמרתי קשור למרוכזת בעצמי?!" התעצבנתי עליו.
"לא חשוב." חשק ג'וש את שיניו.
"לא, זה כן חשוב. תגיד לי עכשיו למה התכוונת" דרשתי.
הוא שתק לכמה שניות, "התכוונתי לזה שאולי זה בכלל לא קשור אלייך, חשבת על זה? לא הכל קשור בך את יודעת? הנה מתת והעולם המשיך להתקדם!" אמר ג'וש בעצבנות הולכת וגוברת.
"אתה הייתי מת להיות קשור אליי, חתיכת חננה. אני בטוחה שבתיכון שלך אף אחת לא שמה עלייך ובגלל זה לא התנשקת עם אף אחת בחיים. נכון ג'וש? אף אחת לא רצתה אותך." יריתי בכעס. הוא הסמיק מעצבנות.
"סתמו כבר!! אתם עושים לי כאב ראש כמו אני לא יודעת מה!!! אתם לא מבינים שכל זה לא משנה?! אתם לא יכולים לא לריב למשך שלוש דקות?! זה אפשרי?!" צעקה סאם. שמעתי את המחשבות של ארון ששמע את צעקתה, ואלו לא היו מחשבות טובות.
אני וג'וש הסתכלנו אחד על השני בשנאה. נמאס לי מהשטן הדפוק הזה. למה העולם לא יכל להשאר מושלם כמו שהוא היה לפני שמתתי?
"ארון חושב שאת מטורפת ברמה אחרת שמדברת לעצמה." פלטתי והפנתי את מבטי לעברה, עדיין לא נרגעת מכל הכעס שפיעפע בי.
"לא אכפת לי!! רק תסתמו שניכם!" היא אמרה, אבל הפעם בקול חלש יותר.
"תגידי את זה לה!" מחה ג'וש.
"אל תפנה אליי בכלל!" התעצבנתי מחדש.
"שקט!!!!" נשמע קול מחוץ לחדר של סאם ושלושתנו קפאנו.