מעל השמיים- פרק שני

"קומי!" דחק בי ג'וש.
"מ..מה?" מלמלתי והתהפכתי לצד השני.
"הגיע הזמן להכיר את הדמות שלנו" הוא קרא בזעף.
"טוב, טוב אני קמה.." אמרתי והתיישבתי על המיטה הלבנה שלי. הכנפיים שלי הציקו לי כל הלילה, והגב שלי כאב. התמתחתי וקמתי מהמיטה. ג'וש היה לבוש בחולצה ומכנס אדומים וצמודים, ועכשיו שמתי לב לכנפיים השחורות שמחוברות לגבות ונראות כמו כנפי עטלף, רק הרבה יותר גדולות.
לבשתי טריקו לבנה שבמידה מוזרה הייתה בדיוק בגודל שלי, ושורט אפור. השמלה שלבתי אתמול, והבנתי שאני צריכה ללבוש גם עכשיו, הייתה מונחת על השידה ליד המיטה שלי.
ג'וש גיחך. הסתובבתי אליו, "מה אתה רוצה?"
"את יודעת שאת יכולה להתלבש בכלל בלי לזוז?" הוא אמר בחיוך זחוח של 'את טיפשה ואני יודע הרבה יותר ממך.'
"מה?" שאלתי.
"תעשי ככה" הוא אמר והרים את היד שלו מולו. עשיתי כמוהו. הוא סובב את היד שלו לעבר התלבושת שלי, ועשיתי כך גם.
"עכשיו תנקשי באצבעות. אם אני אראה לך את זה אז אני יהיה זה שלבוש בבגד המלאכים הזה" הוא גיחך שוב. אני פה רק כמה שעות והגיחוכים האלו שלו כבר משגעים לי את השכל.
נקשתי באצבעות, ובמפתיע הייתי לבושה פתאום בשמלת המלאכית הלבנה שלי.
"למה לא סיפרת לי את זה אתמול?" שאלתי בכעס. זה היה חוסך הרבה זמן התעסקות עם הכנפיים שלי כדי להוריד את השמלה ולשים את החולצה (שכמובן הייתה מחוררת בגב).
"עצבנת אותי" הוא ענה בפשטות וגיחך.
"יש עוד משהו ששכחת לספר לי?" שאלתי בעוקצנות.
"את האמת ששני דברים" הוא אמר, "דבר אחד, אנחנו לא באים למקום רק כשדמות שלנו צריכה עזרה, אנחנו נמצאים שם בעצם כל הזמן, רק אנחנו בלתי נראים ופשוט מתי שהיא צריכה עזרה, אנחנו הופכים להיות נראים בעיניה."
"והדבר השני?" שאלתי.
"הדמות שלנו נמצאת בתיכון הקודם שלך" הוא חייך חיוך ערמומי. הלסת שלי נשמטה. באמת מעניין איך התיכון מצליח להסתדר בלי המלכה שלו. אני יודעת שארון יוצא עם מליסה (מה שמחליא אותי לגמרי), ושמעתי שאחת ה'חברות' שלי, שרלוט מק'נהיי, תפסה את המקום שלי במעודדות. אני לא חושבת שכולם לגמרי הספיקו להתאושש מהמוות הטרגי שלי. עם הייתי מישהו מבית הספר שלי, ממש לא הייתי מתאוששת.
"נו אז מי זאת??" שאלתי את ג'וש. שנינו עפנו מחוץ לחדר הזוגי שלנו (איו, אני יודעת). אני מזה מקווה שזה ייצא ארון, ואז אני אגיד לו להפרד ממליסה המגעילה. או שזאת תהיה מליסה ואז אני אביך אותה לגמרי לפני כל העולם, או שזו תהיה שרלוט ואז אני אגרום לה לפשל ככה שהמקום שלי במעודדות יהיה מקודש אך ורק למישהי טובה באמת, לא כמו שרלוט.
"תקשיבי, כשננחת אנחנו נהיה בגודל המקורי שלנו, אבל אף אחד לא יוכל לראות, להרגיש או לשמוע אותנו. את גם תוכלי לקרוא את המחשבות של כולם, אבל תזהרי עם זה בסדר? בני אדם לא אוהבים את ההרגשה שפולשים להם לראש.. אני חושב שזה עושה להם מיגרנות או משהו כזה.." אמר ג'וש.
"קול!" קראתי בחיוך. זה יותר מגניב מלהשפיע על המעשים שלהם!! אני אוכל לקרוא את המחשבות של ארון ושל מליסה! נראה אם ארון מתגעגע אליי. טוב ברור שהוא מתגעגע אליי. עם הייתי הוא ברור שהייתי מתגעגעת אליי.
הנה הגענו. שנינו נחתנו בכניסה לתיכון הישן שלי, הכניסה שאני עומדת בה כל בוקר מאז כיתה ז'.
זה היה מוזר להסתכל על כל התלמידים שחולפים על פני, בלי לראות אותי בכלל. בדרך כלל כשבנים היו פוגשים בי, המבטים שלהם היו מבטים בוהים כאלה, משהו מוזר.. ובנות היו מסתכלות עליי חלק בקנאה, חלק בהערצה, וחלק בשנאה גלויה, כמו מליסה.
קרלי דיוויס, החננה ממגמת אמנות, אפילו עברה דרכי. בדרך כלל היא היתה מתרחקת מהחבורה שלי, והולכת לעשות את הדברים החנונים שהיא עושה רחוק מאיתנו.
"הנה" הוציא ג'וש תמונה מנוילנת מתוך כיסו. "זאת הבחורה שלנו" הוא נתן לי את התמונה.
עיני נפערו בהפתעה. "סאם פיטרס?? היא הבחורה שלנו??!" שאלתי באימה. סאם היא האחות החורגת הפריקית של ארון. יש לה שיער שחור כהה ממש והפוני שלה סגול, היא לובשת חולצות בטן תמיד וג'ינסים מוזרים עם שרשראות וכל מני דברים כאלה. יש לה עגיל באף ובגבה והיא תמיד שמה אודם שחור. היא וארון לא באמת אחים, כי אבא של ארון התחתן עם אמא של סאם כשסאם וארון היו בני 11. ארון אומר שהוא שונא את סאם ואת אמא שלה, אבל אני בטוחה כמעט ב100% שהוא וסאם התמזמזו פעם.
"דיי מגניבה, את לא חושבת?" גיחך ג'וש. לרגע שכחתי שהוא פה, אם כל הזכרונות האלו מהעבר.
"איכס לא" אמרתי במהירות.
"היא נראית מה זה קלה" ג'וש אמר ושיפשף את ידיו זו בזו. בהתחלה לא הבנתי מה הוא אומר, אבל אז נפל לי האסימון. סאם היא מה שנקרא 'ילדה רעה'. ג'וש הוא שטן. המטרה שלו היא לגרום לסאם לעשות דברים רעים.
"אוי לא" מלמלתי. אני עומדת להכשל קשות עם הילדה הזאת.
"הנה היא" קרא ג'וש והחל לעופף לעברה. אני החלטתי בשלב הזה לעזוב את הקטע עם הכנפיים וללכת רגיל, כמו שאני רגילה משנולדתי בערך. היא נכנסה לבניין, ושנינו אחריה.
הדבר הראשון שקלטתי היה את ארון ומליסה כמעט בולעים אחד את השני על הלוקרים. רואים שהיא ממש לא יודעת לנשק. המחזה היה דיי מזעזע, אז החלטתי להפסיק אותו.
נכנסתי דבר ראשון למוח של ארון, והדבר הראשון שהיה בראש שלו הייתה תמונה של מליסה לבושה בבגדים מינימלים. יצאתי ממוחו במהירות, עם הבעת גועל קשה על פני ורצון להקיא. אוקיי, עם זה לא יבוא מארון זה יבוא ממליסה.
נכנסתי לראש שלה. 'איכס הוא מנשק ממש דוחה.. טוב אני אבקש משון להבריז איתי בשעה הבאה, להעביר קצת את הטעם של ארון.." מליסה בוגדת בארון?! עם שון רוג'רס?! זה חומר טובב, עכשיו אני רק צריכה להעביר אותו לאדם הנכון.. אבל איך? הבן אדם היחיד שאני יכולה לתקשר איתו זאת סאם, והיא ממש לא עוזרת לי… רגע בעצם כן! היא האחות של ארון! הם פאקינג גרים באותו בית! אבל איך אני עוזרת לה? איך כל העניין הזה של העצות מלאכים\שטנים הזה עובד בכלל? טוב אני אצטרך לחכות עד שסאם באמת תצטרך עזרה ממני ומג'וש במשהו..