מעמקים- פרק13- קסיליר צ’סטניד

'ג'ונתן…'
הקול לחשש באוזנו, הוא נאנק.
'ג'ונתן… אנו מחפשים אחריך, ג'ונתן. אני מצאתי אותך-'
הוא התאפק שלא לצרוח.
גשם דפק על חלונות החדר, רעם הרעים.
חושך שרר אך ג'ונתן יכול היה לראות את כולם, הוקל עליו שהם נמצאים איתו.
"אני כאן…" לחשש הקול, "ממש לידך."
ג'ונתן נרתע, זה מה שהיה חסר לו, שאיזו מפלצת תתקוף אותו והעולם יושמד בגללו. הוא לא רצה להגיע לקץ הימים מהר כל כך.
נחש קוברה בגודל אמיתי הזדחל לעברו באפלולית, לשנו משתרבבת מפיו, וחוזרת למקומה.
"מי אתה?" ג'ונתן אימץ את ראייתו. אם זה לא אחד התרגילים של קווין… או מתיחה ממש טובה של פרנצ'סקה- הוא אבוד.
הנחש המהם. "מי ס'ואל?" הוא אמר. ג'ונתן כמעט שהתפקע מצחוק.
"ג'ונתן," אמר, "ג'ונתן סקוט."
הנחש הרהר, צורתו התהפכה, הוא בהק באור עמום ואדום. הוא הפך לאישה.
ובכן, אולי מלאך, האישה הייתה יפיפייה מדי בכדי להיות אנושית; היה לה שיער שחור וגלי שהתפזר סביב פניה והשווה לה מראה אצילי, הוא הביט הישר אל תוך עיניה החודרות- אוזניה היו מחודדות בצורה לא רגילה וגוון עורה היה גוון פנינה מרהיב, היא הביטה בו בתהייה.
"הגעתי כדי לקחת אותך, ג'ונתן," אמרה, "האדון שלי ממתין לך, הוא רוצה להציע לך…"
היא נעצרה ונגע בלחיו. "להצטרף אליו. מקומך הוא איתנו, נלמד אותך את דרכי הנבחר, כוחך הגדול ינוצל עד תומו. אם לא תבחר בנכונה, תחווה גורל אכזר."
הוא הסמיק, המגע איתה היה קר אך גם לוהט, הוא רצה להישאר איתה, לעולמי עד.
"מה שמך?" שאל ג'ונתן בציפייה.
היא הנהנה. "שמות רבים לי, אך קרא לי, קסיליר צ'סטניד."
"מה הגורל אשר תבחר לך?" היא חייכה אליו חיוך סולד.
ג'ונתן נאנח. "את יכולה לרפא את קייט?"
"האדון ירפא אותה חיש קל, מתפקידו לשרת אותך, הנבחר." אמרה בהתרגשות מועטה, היא הניח את ידה בידו, "בחרת נכונה. נצא?"
ג'ונתן הנהן, אם היא לטובתו. יש לו סיכוי.
הם הוקפו באור.

ג'ונתן התפלא, הוא לא השתגר אף פעם אבל הדבר לא היה מהנה כפי שנדמה.
קסיליר עמדה לצידו, היא בחנה את המקום וחייכה חיוך רחב, היא לבשה שמלה בגוון ורדרד שהדגישה את עצמות לחייה הגבוהות. לרגליה ננעלו נעלים סגורות מעור בצבע השמלה.
"אתה מתרגש?" היא הבחינה בדופק ליבו, אולי בגלל מגעם.
"היכן אנחנו נמצאים?" שאל בחדווה, המקום בו עמדו הואר בשמש בוקר.
אנשים רבים הסתובבו בקרבתם, מפטפטים ואוכלים.
"לאודיה," אמרה, "ארץ המפלים ותורות השפע, כאן נמצא המחנה שלנו. בהנהגת אדוננו הדגול, אני מניחה ששמעת עליו."
הוא הנהן, ג'ונתן לא רצה שיאשימו אותו באי ידיעה (קלושה) על האדונים שלו.
"אתה מוזמן להשתכשך בפלגים עד שיקבע לך מקום מגורים חדש. אני אבוא איתך." אמרה.
היא הפשילה את שולי שמלתה ודהרה לכיוון המעיינות הקרובים, היו להם מים שקופים ונוצצים, יפיפיים.
מפלים קטנים חצו אותם, הרבה מהנערים והנערות ששהו במקום שחו תחתיהם.
"אתה בא? הנבחר?" שאלה בתקווה.
הוא הושיט לה יד והיא משכה אותו פנימה.
המים היו חמימים בדיוק במידה הנכונה. ג'ונתן נרטב עד שד העצם אך קסיליר שיפרה את הרגשתו,
היא חיבקה אותו מדי פעם והוא נאלץ לשאוף את ריח הדובדבנים שלה שהפך לניחוח מועדף בעיניו.

הם יצאו מהמים יחד,
קסיליר רעדה, אך היא חייכה, בדיוק כמו ג'ונתן.
היא התקדמה איתו לאורך דרך החצץ המובילה למחנה, נערים רבים החלו להתארגן ולצאת מהמים כמוהם, הם עשו את דרכם לביתם.
קסיליר נעצרה למול בית גדול ומרהיב, היא הצביעה עליו. "זה ביתי, אני חייה לבדי.
עד שיקבע מקום מגוריך, אתה מוזמן להתארך אצלי."
הוא הנהן.
"מדוע הינך נראה כל כך… עצוב? אנשינו לעולם לא עצובים, ובטח שלא כאן," אמרה קסיליר,
"דבר מה מפריע לשהייתך?"
ג'ונתן העביר את משקלו מרגל לרגל, הוא לא ענה דבר.
קסיליר פתחה את דלת הבית, היא נכנסה פנימה במהירות ושלפה מגבת מארון קרוב.
ג'ונתן בחן את המקום, הוא עוצב בלבן וזהב- רהיטים מעוצבים פוזרו בכל מקום.