מעמקים-פרק5-חלק א'-קווין ביין

הם הגיעו ליער בשעת צהריים, השמש קפחה מעליהם וגרמה לצבע השחור של מכונית הספורט של לורה, לנצוץ.
"מה עושים עכשיו?" שאל ג'ונתן.
קייט סרקה את הסביבה, היא החליקה יד עדינה לאורך השיער הכהה שלה. "נצטרך לאכול משהו, ולקנות כרטיסים."
"למה?" הוא זקף גבה.
היא השתתקה והצמידה את ידיה לפיה, כממתיקה סוד. "אנחנו צריכים לחדור לסיור ולברוח, למצוא את העץ ו…לעוף מכאן."
ג'ונתן הנהן, הוא קשר את שרוכי הנעלים שלו. לקייט לא היה צורך בכך, היא נעלה מגפי עור שחורות ולבשה גופייה לבנה, על החגורה שלה נקשרה צנצנת מלאה קרם, כנראה עוד אחת מן השיטות הרבות שלה לראיית בני- פיות.
"קדימה, ג'ון. מסע ארוך מחכה לנו," היא הניחה את ידיה על מותניה, "אל המזנון!"
היא נכנסה אל חדר קטן והומה, מלא אנשים מיוזעים ומפטפטים במרץ רב. "יש לך כסף?" שאל ג'ונתן.
קייט שלפה צרור שטרות מתוך כיס מכנסי החאקי בדוגמת הסוואה שלה. "אין לדעת מתי אצטרך אותם. אימא מציידת אותי בהמון כאלה, למקרי חרום."
אימא, המילה גרמה לו להאדים, למה היא חיבת לדבר כך, כאילו אימא שלה היא… אימא של ג'ונתן, זה בלתי נתפס. האדם המשוגע שהתחתן עם לורה… הוא אביו.
"נקניקיה או קותלי חזיר?"
לקחו לג'ונתן כמה שניות להבין שקייט מדברת אליו, היא עמדה למול מלצרית גבוהת קומה בעלת גזרה דקה ומראה אקזוטי.
"נקניקיה," מלמל. הוא התיישב באחד השולחנות הריקים והשעין את ראשו על זרועותיו.
קייט שמה לב לכך, היא התיישבה למולו, אוחזת במגש; היו עליו נקניקיה אחת בתוך לחמנייה, קטשופ הותז עליה, והרבה ממנו. לקייט הייתה מנה של קותלי חזיר מטוגנים, היא נטלה את המנה שלה ובקבוק קולה שנח לצד הצלחת, כלים חד פעמים הונחו על המגש.
"תודה, קייט." בפעם הראשונה, ג'ונתן הרגיש אדיב, הוא דיבר אל קייט כמו שהיא, בן אדם.
קייט חייכה, היא הכניסה לפיה חתיכת בשר. "בבקשה. הסיור יתחיל בקרוב, עוד חמש-עשרה דקות."
הוא הנהן ולעס את הנקניקייה. קייט הסכימה לחלוק איתו את הקולה שלה, היא ביקשה כוס פלסטיק ומזגה מעט מהמשקה הקר אליה.
ג'ונתן לגם מהמשקה והביט החוצה, היער נשקף מהחלון, עצים הזדקרו מכל מקום…"איך נמצא אותו?"
קייט קימטה את מצחה, כאילו לא הבינה את השאלה.
"איך נמצא את הליבה? את יודעת איפה היא?"
היא החווירה. "לא בדיוק. אבל אני בטוחה שנמצא אותה-"
צעדים קטעו את דבריה, זה היה נער, מבוגר מג'ונתן בכמה שנים. היה לו שיער שחור ופרוע, כמו של הארי- פוטר, ועיניים חתוליות שצבען צהבהב- ירקרק, הדמיון להארי נעלם, הוא לא דמה לו כלל,
היה לו עגיל כסוף על תוכן אוזנו שמאלית, בכל פעם שזז, הטבעת הבזיקה. כמה בנות נאנחו למראו.
"המקום הזה פנוי?" הוא חייך, היו לו שיניים לבנות וצחורות, אולי כמו של מישהו שנהג לגרגר מי פה באופן קבוע בילדותו.
קייט הסמיקה קלות, היא קפצה שפתיים. "בטח…"
הנער התיישב לצידה, הוא הניח את ידו על השולחן. "מה קורה?"
ג'ונתן שתק, הוא בחן את הנער. הוא לבש חולצה מכופתרת בבורדו ומכנסי ג'ינס, על ידו הימנית צלצלו צמידים עשויים כסף, בשמאלית, על הקמיצה, זהרה טבעת בוהקת, גוונה כסוף, אבן אודם שובצה עליה.
"הכול בסדר. קייט סקוט, וזה אחי… ג'ונתן," קייט הושיטה את ידה ללחיצה, כאילו היא מכירה את הבחור שנים רבות.
הוא חייך פעם נוספת. חיוך זוהר שבלתי אפשרי לעמוד בפניו. "קווין, קווין ביין."
"אני משער שגם אתם מחפשים את הליבה? אני כאן שבועות, אף כשף לא יכול להוציא אותה ממקומה, או לשלוח אותי אליה…" הוא נאנח.
קייט שילבה זרועות, כאילו היא מרוצה מעצמה אחרי שתפסה דג בגודל מיני- וואן.
"ידעתי! אתה מכשף!"
הנער הנהן. "ובכן, בפעם האחרונה שבה בדקתי את זה, כן. אני מכשף."
קייט נראתה כאילו היא עומדת להתפוצץ. "אף אחד לא רואה אותך?"
קווין שיחק בטבעת שעל אצבעו. "אני בן תמותה, הם יכולים לראות אותי, אבל לא כשפים. אני חושב."
ג'ונתן החוויר למראה הנער המשונה. "אתה מתכוון לומר לי שאתה רוצה את הכוח שטמון בליבה? אתה מכשף! תהנדס איזה משהו, יש לך כשפים, אתה יכול להפוך עצמך לעשיר אם…"
"אני לא מכשף כזה," אמר, "אני מכשף טוב."
הדמיון להארי פוטר שב.
קייט הנהנה. "הוא נראה הגון מאוד, ג'ון."
ג'ונתן קמץ אגרופים, "את לא באמת חושבת שאני אעזור למפלץ הזה?! אני אפילו לא מאמין ביצורי קסם!"
"בטח," לגלגה, "ראית לפחות שלושה כאלה, צ'רלי נמצא במכונית, אני יכולה להביא אותו- צ'רלי!"
היא נעלמה, מותירה מאחוריה את ג'ונתן והמכשף המטורלל, קווין. נוטשת שכמוה…
"אני מבין שאתה לא מחבב את ,קייט, היא נראית מאוד הגונה."
"וחנונה."
קווין גלגל עיניים. "אתה לא חייב לחבב אותה, לפחות תראה שמץ נדיבות, תראה מה היא תרמה למענך. אני עוקב אחריך כבר כמה ימים, אני השארתי את הספר על השולחן של קייט, היעוד שלך הוא מאגר הליבה, זה התגלה בכדור הבדולח של…"
"לא אכפת לי אצל מי זה התגלה," הצהיר, "אני לא מאמין לשטויות האלה."
קייט חזרה כשהיא מחזיקה בצנצנת של צ'רלי הנום, הוא נמנם על גבי אבן חלקה ואפורה.