מפקד הטבעות פרק 3

רציתי לצעוק אך שום קול לא יצא מפי.
בהיתי בו, כמכושף, הוא אמר:"בוא איתי,אני יסביר הכל."
בלעתי רוק ואמרתי:"קפוץ לי, אני לא הולך לשום מקום."
"בוא איתי ללילה אחד ואני יחזיר אותך למחרת."
"כמו שעשית לארול? מה באמת עשית לו?" הרגשתי שאני צועק אך לא היה אכפת לי, משהו קרה לארול ואם זה בגלל האדם הזה עליי לדעת איך להגיב.
"אל תצעק אתה תעיר את הילדים,מסכנים עד שהם נרדמו." בשלב הזה הוא הרים את עיניו הצהובות-המפחידות ואמר:"בוא איתי, ואני יחזיר אותך."
כמו שהוא עמד על דעתו-כך אני עמדתי על שלי, אמרתי לו:"שכח מזה."
בזמן ש'דיברנו' תהיתי עם עליי להוציא את האולר שקיבלתי מאבי, בהתחלה חשבתי שזה רעיון רע –ילד בן 10 שמאיים על זקן בן חמישים, ואומר לו לצאת מחדר השינה שלו, בה! לא פלא שזה לא יעזור בכלום; אך עכשיו- ככל שהזמן עבר חשבתי על להוציא אותו, כי לא כל יום-או יותר נכון לילה- בא מישהו שרוצה לקחת אותך לאן-שהוא; ותאמינו או לא-לא חסר סיפורים.
בזמן שחשבתי אל להוציא את האולר או לא האיש הזה אמר:"אני ייקח אותך להורים שלך."
שתקתי, הידיים רעדו לי והאחיזה באולר הרפתה.
עבר כמעט חצי שנה מאז שראיתי אותם-חצי שנה שנדמתה כנצח,
עם האפשרות לראות אותם שוב באמת קיימת ולא משנה מה יהיו התוצאות אז..
"האם אחזור?"שאלתי מהוסס.
"בהחלט." הוא ענה כשעל פניו חיוך זדוני וארמומי.
החלטתי ללכת איתו.
***
נסענו במכונית גדולה ושחורה.
על ברך שלי היה התיק השחור-הגדול, שבו דחסתי את כל מה שיכולתי:בגדים,תמונות,מזכרות ואפילו ממתקים שסחבתי מאחד החברים שלי.
"מה ההנהלה תחשוב?"שאלתי, הוא הביט לעברי במהירות ואמר:"דיברתי איתם."
כאילו שזה מסביר הכול, חשבתי. למעשה ההנהלה בכלל לא עניינה אותי. כי אם ההורים שלי, המחשבה עליהם הכתה אותי כברק ביום בהיר. ומרוב צפייה, לא יכולתי עוד לשבת, הייתי צריך לצרוח, להגיד, לדבר,העיקר לעשות משהו..
"מתי נגיע?"
"עוד מעט."
"אמרת את זה לפני חצי שעה."
"הזמן עלול להטעות, האו."
"תודה" אמרתי. "ממש עוזר."
"אם אתה מתחיל לקטר אני יחזיר אותך למוסד, ולעולם לא תדע מה גורל הוריך.."
שתקתי במשך כל הנסיעה,
כשירדנו מהמכונית אמרתי כבדרך אגב:"לא אמרת לי איך קוראים לך?!"
זאת הייתה הצהרה, לא שאלה.
"פאבאלן." הוא אמר והפנה את מבטו אל מעבר לכתפי, "האו,ברוך הבא למפקד הטבעות."

מאחוריי, איי שם, היו מאות ביתנים, נמוכים, ובצבעים שונים, ונחל שזרם דרכם. סביב הביתנים היו מאות ילדים ששחקו, הלכו, או סתם דיברו.
הביתנים הכי גבוהים היו באמצע גוש הביתנים הקטן; הם נראו כמו שני ענקים בין מאות גמדים, לשניהם היה אותו צבע חום-צהוב, האדמה הייתה מלאה בדשא ומאחורי שורות הביתנים התפרש יער גדול,
למקום היה ריח של דשא לח וקליפת נייר ייבש.
פאבאלן התחיל ללכת ואני הלכתי אחריו, עברנו שורות של ביתנים. ובכל פעם שעברנו ליד ילד הוא חייך ואמר לי שלום בשמי הפרטי (והארוך.).
כשהגענו לביתן המיועד-ביתן קטן בצבעי אדום וכחול, פאבאלן אמר:"תהנה משהותך האו-דרים-פאו-בינג."
נכנסתי לביתן.