מצוד האגדות- פרק 4- כישוף של אמונה

ארמונה של הפיה הרעה נקרא גם ארמון הכתר- בגלל צורתו, שמרחוק, הזכירה מאוד את צורתו של כתר המלוכה. נואר המשיכה לחשוש ממה שציפה להם בארמון. היא הסיטה את מבטיה בין כריס ואנג'י. היא הסתכלה על הסביבה שהשתנתה והחשיכה והפכה לקודמת ואפלה יותר. היא המשיכה לבחון את מה שקורה עד שכאשר נראה באופק הכתר השחור, היא כבר לא יכלה לשתוק יותר.
"או-קיי, אני חייבת לומר משהו!" היא אמרה בקול שקט אך צעקני שדרש משניהם להסתובב אליה ולעצור.
"קרה משהו, נואר?" אנג'י שאלה בדאגה.
"כן, כן, אני- אני הסתרתי מכם משהו." היא הודתה.
"משהו? איזה מין סוג של משהו?" כריס שאל והתחיל לדאוג בקשר אליה.
"הארמון, הוא, הוא לא שייך רק לפיה הרעה." אמרה.
"אז למי הוא עוד שייך?" אנג'י שאלה בדאגה.
"לסבתא שלי." השיבה. "זאת אומרת, לסבתא החורגת שלי, למלכה הרעה."
"מה? למה?" אנג'י המשיכה לשאול.
"כמה שנים אחרי שאמא שלי התחתנה עם אבא שלי, המלכה גורשה מהארמון. הפיה הרעה הסכימה לקבל אותה לארמון שלה, כי שני כוחות אפלים גדולים מאחד."
"למה לא אמרת משהו קודם?" אנג'י שאלה אותה.
"פחדתי, כמובן." הודתה. "אם הייתי אומרת היינו נשארים בלי שום קצה חוט. אז הסכנה להגיע הייתה באמת גרועה."
"גם אם לא היית אומרת כלום הסכנה הייתה גרועה." כריס אמר לה.
"אתה חושב שלא ידעתי את זה?" נואר רטנה בעצבנות. "אבל אתם יודעים מה המלכה עשתה לאמא שלי, אתם בטוח יכולים להבין אותי."
"אנחנו מבינים." אנג'י חייכה אליה בהבנה.
,אנחנו מבינים?" כריס היה פחות בטוח ממנה. הוא קרא בכאב חלש כאשר אנג'י הכתה בו עם מרפקה בקלות.
"כן, אנחנו מבינים." אמרה וקבעה. "אבל את לא צריכה לדאוג, כי אנחנו שומרים עלייך, כפי שאת שומרת עלינו, וכך גם חיות היער, נכון?"
"כן, אני מניחה." אמרה נואר, אך לא הייתה בטוחה. "אבל אנחנו מדברים על שתי מכשפות מרושעות, מה נוכל לעשות נגדן?"
"טוב, אני- לא יודעת." אנג'י הודתה. "אבל אני מאמינה שנצליח, אם נרצה."
"אמונה קצת תמימה, חברה." נואר השתדלה שלא לאכזב אותה בפקפוק שהביעה.
"אני מאמינה שמה שלא קרה להורים שלנו, הם צריכים את העזרה שלנו, ואני בטוחה שהמכשפות המרושעות האלה, שמבינות דבר אחד או שניים בכישופים אפלים, יוכלו לעזור לנו."
"יוכלו זה ברור, השאלה היא האם הן ירצו." נואר המשיכה.
"נגלה רק אם נגיע לשם." כריס אמר והחל להרגיש איך הגישה שלו הופכת לאופטימית כמו גישתה של אנג'י. נואר התקשתה לחשוב חיובי כמוהם, בהתחשב במצב, אבל השתדלה לעשות כך, מטעם האמונה של חברתה.
שלושתם חזרו ללכת יחד, נכנסים עמוק יותר ליערות האפלים והסבוכים. חיות היער החברותיות, ציפורים וארנבים לדוגמא, הוחלפו בחיות חורשה אימתניות, נחשים, עכברושים וחרקים למיניהם. נואר החלה לתהות האם חיות היער הללו יסכימו לעזור לה, אם תבקש.
כמו לאימה, יש לה יכולת מרהיבה של קשר עמוק עם בעלי החיים הקטנים השוכנים ביער. הם תמיד באים לסייע לה אם היא זקוקה להם, ובתמורה, היא מארחת להם חברה אנושית, שלא לדבר על כך שהם הפכו להיות חבריה הפרוותיים הטובים ביותר. לפעמים, כאשר אין לה עם מי לדבר בנושאים כאלה ואחרים, היא אוהבת לדבר איתם. הם יודעים להקשיב, והם לא שופטים אותה כפי שבני אדם מרבים לעשות.
חיות החורשה שסבבו אותם, ספק אם הם בכלל רוצים להתחבר איתה.
הם ברחו מהם, כאילו היו נגע זר ביער שלהם, מה שדווקא היה די נכון. נשמות בעלות מוטיב טוב בחורשה אפלולית שהרוע שורר בה, הם נגע זר ומוזר מאוד.
שלושתם נעצרו מול דלתות ארמון הכתר הרחבות והכהות. הארמון היה עשוי פלדה שחורה. רחשי נחשים ורקיעות רגלי עכברים שטו בין קולות החלל. עורבים שחורים עפו במעגלים מעל הארמון, כאילו מחכים לטרף שיגיע.
"אני מפחדת." אנג'י אמרה כשמבטה עדיין מורם למעלה ועיניה עוקבות אחרי העורבים שהמשיכו לשוטט בשמיים. "אולי זה היה רעיון גרוע." היא הסתובבה כדי לחזור, אך נבלמה מיד על ידי חבריה.
"אנחנו לא יכולים ללכת עכשיו." כריס אמר לה. "ההורים שלנו נמצאים איפשהו והם סומכים עלינו שנעזור להם."
"איך אתה יודע שהם סומכים עלינו?" היא שאלה אותו. "אולי הם סומכים על האבירים והחיילים של הממלכה, והם רוצים שאנחנו נשאר בארמון כדי לא להיפגע?"
"אנג'י," נואר נאנחה. "תאמיני לי שאני לא רוצה להיכנס לשם יותר ממך, אבל אסור לנו לוותר עכשיו."
היא הסתובבה להביט על הארמון שוב. "אתם בטוחים שבכלל נצליח?" היא שאלה בפחד וסובבה את מבטה אליהם.
"מה קרה לאמונה שלך?" נואר החזירה לה בשאלה וחיוך מעודד עלה על פניה.
"אולי היא באמת הייתה תמימה מדי." אנג'י אמרה, ופיה נפער למשמע קול חריקת המתכת הצורם שהגיע ממולם. דלתות הארמון נפתחו והפנו להם גישה פנימה.
"אני מניח שזה הסימן שלנו." כריס אמר. הוא תפס בידה של אנג'י כדי לתת לה ביטחון וחייך אליה בנוסף. לחייה של אנג'י שוב האדימו, והפעם, לשמחתה, האפלוליות של המקום הצליחה להסתיר את זה. מאחוריהם נואר גם חייכה, חיוך יותר תחמן ומתכנן מאשר חיוך שמח או מעודד.
הם התקדמו קדימה לתוך הארמון. הם עלו בגרם המדרגות הנמוך ועברו את הדלתות שקיבלו אותם, והגיעו לאולם הכניסה הגדול והאפל. הוא היה מואר מהאור החיצוני שנחת על רצפת האבן מבעד לחלונות התקרה עשויי הזכוכית, והאיר עליהם. האור שחשף אותם טשטש את הכסא השחור והגבוה שהיה ניצב בקצה השני של האולם. כבבואה מטושטשת ושחורה הוא הזכיר את כסאות המלכות שהיו בארמונות בהם גרו, באחד האולמות המפוארים שלהם.
"תראו, תראו, תראו," קולה הנשי של האישה שישבה על הכסא הגיע אליהם ועורר בהם חלחלה מבוהלת. "תראו מי כאן." היא קמה על רגליה והתקדמה אליהם. משני צידי הכס הגבוה הם שמו לב לעוד שתי דמויות ששהו בחדר. "אלה לא-" היא אמרה. "הבת של החיה, הבן של סינדרלה והבת של שלגיה?" היא שאלה בהתעניינות מאיימת. "מעניין מה הם עושים כאן."
"אולי כדאי שתשאלי אותם." קול גברי, גבוה ומעט צרוד, הציע לה. בוודאי היה אחד מאותן דמויות שעמדו לצידה.
"רעיון טוב." היא התקדמה וירדה בגרם המדרגות שניספח לכס, ובכל צעד שלה היה אפשר לשמוע את עקבי נעליה הנוקשים שהתקרבו אליהם.
אנג'י קפאה במקום מהפחד. היא הידקה את אחיזתה בידו של כריס, ואף הכאיבה לו. הוא השתדל שלהתעלם מהכאב, ורק לתת לה לפרוק את מה שהיה עליה, בכל צורה.
הבחורה הגיחה לאור וחשפה את פניה החיוורות והכחלחלות מעט. בגדיה היו שחורים במלואם, לעומת שיערה שהיה לבן לגמרי. מגבה יצא זוג כנפיים שחורות שכלל לא הזכירו כנפי פיה, ועיניה היו בהירות כמעט כמו הירח בלילה חסר כוכבים. "אז, מה אתם עושים כאן?"