משחק קלפים – פרק ראשון – השוטה

-ארבע עשר יום לפני סוף העולם-
לונה צחקה, שכובה על גג הג׳יפ של אינדור, עיניה האפורות גומעות את הכוכבים.
״אני נשבעת.״ אינדור המשיכה, צוחקת גם היא.
״השטן בעצמו?״ לונה שאלה.
״שליח שלו.״
״שליח של השטן הציע לך לצאת ואת סירבת?״
״פעמיים.״
שתיהן פרצו בגל צחוק נוסף.
אינדור טיילה עם ידה השזופה על לחייה של לונה, על צווארה, ובסוף לקחה את ידה של הנערה השניה בזו שלה.
״זה מתחיל.״ לונה לחשה ושתיהן פנו חזרה להסתכל בשמיים. אורות קטנים צפו מעלה לאוקיינוס השחור, מחוברים לכדורים פורחים מיניאטוריים. הראשון, בצורת דג כתום, החל לשחות גבוה יותר מעלה, אחריו עקב אחד צהוב שנראה כשמש, ואחריו תריסר אחרים, כל אחד יפה וצבעוני יותר מהשני. הנרות הקטנים בתחתית כל בלון נראו ככוכבים והוסיפו אור לשמיים. לונה שנאה הלוויות, אבל היה קשה לכאוב את המתים מבלי לברך את החיים. הבלונים היו הדרך של תושבי העיירה לשלוח את המתים לדרכם הבאה. הטקס נערך במולד הירח, ארבעה פעמים בשנה. שתי הבנות נהגו לשבת על גג המכונית של אינדור ולצפות בכדורים הפורחים בכל פעם.
לצערן, זו תהיה ההלוויה האחרונה ששתיהן יוכלו לראות. ידיהן עדיין אחזו האחת בשניה. אהבת נעורים בערה כנרות תחת הבלונים, מובילה אוצן גבוה יותר ויותר, רק כדי לתת להן ליפול.
-שלושה עשר יום לפני סןף העולם-
״לא.״ אמה של אינדור הודיעה וכיבתה את הנר בנשיפה. בקתת העץ שבקצה היער, שם עבדה האם, נשארה חשוכה. גברת איצטגנין טענה שהבקתה מוסיפה לאווירה, והאווירה היא החלק החשוב לו אנשים משלמים. החדר היחיד היה ריק, מלבד שטיח כחול עליו ציור של קלף ״הכוהנת הגדולה״, עליו היו שתי כריות שחורות, ביניהן שולחן עץ עם מפה דקה בצבע השטיח. אמה של אינדור ישבה על אחת הכריות וסידרה את קלפי הטארוט שלה מהקריאה שרק סיימה. לונה, שביקרה בסוף היער כבר פעמים רבות, הרגישה חופשייה להזיז את הוילונות העבים מהחלונות, מאפשרת לזיקי שמשות להזדחל מביניהם ולהאיר קלושות את החדר.
״בבקשה?״ אינדור לחצה שוב.
״תגלי את העתיד,״ גברת אינטגנין לא ויתרה, ״כשיהפוך להווה.״
״אמא, העבודה שלך היא לקרוא לאנשים את עתידם. מה איתי?״
״ממך אכפת לי.״
לונה ואינדור, מכבדות את האם, התיישבו על הכר שמולה. אינדור הוציאה מצית אדום מכיסה והדליקה את הנר. לונה הניחה את ידה על הקלפים. הגברת נשפה בתסכול.
״בסדר. קלף אחד לכל אחת.״ אמרה לאחר שתיקה קצרה.
״לונה, נתחיל איתך. הנה, תערבבי את הקלפים, כן, תודה, עכשיו תחזירי לי אותם, תודה.״ היא הניחה את הקלפים על השולחן, הפוכים. הגברת הקימה את הקלף עם שתי אצבעות והפכה אותו כך שהציור יפנה כלפי מעלה.
האם נראתה כמו אינדור כשהייתה בגילה, וכעת עדיין דמתה לה למרות שיערה הלבן וקמטים אחדים שחרצו את פניה. עיניה החומות הסתקלו בקלף בחשש – קלף מספר שמונה עשר, הירח. על הקלף התנוססה הלבנה בגאווה, צופה בשני זאבים שבכו לה. השמש והירח הצלבו ליצירת שמימיות אחדה, אך בכל זאת הלילה סרר.
גברת איצטגנין פתחה את פיה כדי לדברת אך אף קול לא יצא, והיא נאלצה לסגור אותו. היה זה מראה מבסר רעות. כשניסתה שוב היא חרצה את גורל הנערה.