מתחת למים- פרולוג

מריאנלה ישבה על גדות התמזה, עיניה נעוצות בחוזקה במים הכחולים, שנעו בקצב איטי עם הרוח. הם התלפפו סביב רגליה הקטנות למדי של הילדה בת ה17. היא בהתה בגלים, שהיו כמו תנחומים בשבילה, תרופה ששום בית חולים לא יוכל לתת לה לעולם. משהו שהיא תצטרך להסתפק רק בו. וגם זה- מידי פעם.
אימא שלה הייתה אומרת לה שמים זה סמים. שבשבילה בלבד זה סמים. בשביל השאר זה היה מובן מאליו, כמו… כמו אוויר לנשימה. אבל לה היה אסור.
מאז ומתמיד מים היו סמים.
מריאנלה הסיטה את מבטה מין המים, מאורעות יום אמש צפו מתוך מוחה המעורפל כבר יתר זמן. בגלל המים. ערפל כבד ואפור נח על מוחה, שכלה והבנתה כבר הרבה זמן. גם עם עיניה הירוקות היו בוהקות כמו שמש, או שחיוכה הורדרד היה מלא בצחוק- מוחה עדיין נשאר כמו טירה אפופה מסתורין. הוא תפקד מצוין בשיעורים, או כאשר הצטרכה לדבר, אבל זה היה כמו רגע של גן עדן, כאילו תפסת לרגע, רק לרגע ציפור זהב. הרגשת את מגע נוצותיה האדומות והכתומות כאש, הצבעים התערבלו בעיניך והרגשת נהדר, כאילו הגעת אל פסגת העולם! אבל היא חומקת ממך. אותו הדבר. רגעי החסד האלו היו מאוד תכופים, אבל כאשר רצתה להיזכר בכך, לדעת איך ההרגשה הזו, את הנוצות והאור המתערבל, את הרענון והשמחה הזו לרגע, את ההרגשה של ההצלחה והשגת המטרה! תמיד זה היה זר. לה.
"מרי! מ-ר-י-א-נ-ל-ה!" צעק קול זועף מפנים הבית המודרני יחסית. הקול הזה נראה זר כול כך למריאנלה, כמו מוחה ושכלה. כמו הרגשה וקליטתה. לקח לה קצת להבין שקוראים לה, ועוד יותר זמן להבין שהיא עם הרגליים במים. היא יכלה לדמיין את הצעדים הכבדים,אך המהירים של נעליי העקב השחורות של מיס בואו. היא הופתעה מכך שלא שמעה אותם. היא שמעה צעדים איטיים וכבדים על רצפת העץ של הבית. במהירות הוציאה את רגליה הקטנות מתוך המים, ניגבה אותן על שמלתה הבהירה, שהיית בצבע אפרסק עדין- לדברי דודה מרגרט, אבל בשביל מריאנלה זה נראה כמו עוד כתום מכוער. היא העדיפה כחולים ואפורים- רק שלצערה הם היו רק לבנים בשנותיה הקצובות.
"בואי כבר!" נשמע שוב הקול הזה. מריאנלה לא הצליחה להבחין של מי הקול, אבל היא רק ידעה שהיא צריכה למהר. השמלה שלה התרטבה בגלל המים על שהיו על רגליה, אבל במהירות היא שמה את גרביי המשי שלה- שהציקו הל נורא, ומגעם שוב בעורה העבירה בה צמרמורת לא נעימה בגבה. היא תחבה את הגרביים הרטובים קצת אל תוך נעליי העקב שלה, הסיטה את שיערה אחורה וקמה במהירות מרצפת האבן. היא תפסה, מתוך שגרה, את השמשיה הקטנה והלבנה מתחרה שנחה, עזובה, על המדרכה שהוארה באור שמש קיצית ובקרית.
"אני באה!" אמרה מריאנלה, מתוך הרגל. הכול היה מתוכנן מראש, הלקיחה, ההתארגנות המידית וההליכה המהירה למדי אל תוך הבית. אבל הפעם היא לא הלכה הביתה. הייתה לה הרגשה… לא בטוחה בקשר לבית הנחמד שעמד מול התמזה. היא נכנסה דרך השער אל הגינה הקדימית של הבית, והתיישבה על המזרקה, שברגע שמריאנלה נכנסה אל תוך שטח הבית, הפסיקה לעבוד. והשמש כבר העלימה את רוב המים מהעין, והמזרקה הייתה יבשה לגמרי. מריאנלה נחתה על שוליי המזרקה, משום מה הריצה הזו הוציאה אטותה מדעתה, כול יום, אותו הדבר. אותה התחמקות, אותה הבעיה.
מים.
היא עצמה את עייניה והניחה את ידיה על השיש הקר של המזרקה, מנסה למצוא שאריות של מים. ולמרות שהתמזה הייתה במרחק שלושים מטר מכאן- היא לא העיזה לקום ולרוץ בכדי להיזכר במגע הקריר והרענן, הרטוב והנעים של המים. אבל לא. הצעדים הפכו למהירים יותר, וכך גם הרגשת אי הבטחון של מריאנלה.
דלת הבית חרקה באיטיות וממנה יצא- למרבה ההפתעה- גבר. ברדס שחור כיסה את פניו וראשו, אבל ניתם היה לראות קצוות חומים-בהירים מתחת לברדס, שבצבצו בגאווה על מצח בהיר. מריאנלה לא הצליחה לראות מה עוד הברדס חשף, כי הגבר, הוציא יד בהירה מהגלימה שכיסתה את גופו וסידר את הברדס כך שהטיל צל על כול פניו.
"טוב לדעת שאת עדיין נאמנה לי מריאנלה" הקול אמר במתיקות, אבל קול של כעס ונקמה נשמע מבעד למתיקות הנחמדה מידי בקול הזה. מרי צמצמה את עייניה, מאמצת את מוכה חסר הטאקט להיזכר, מי זה?
דבר לא עלה, והגבר, מקרוב היא יכלה לראות שזהו נער, התקרב אליה במהירות. היא נרטעה וקמה מהמזרקה, מתקשה להבין יותר מתמיד מה הולך כאן. המוח שלה רצה לפרוץ את החומה, את הטירה והערפל, לצאת לחופשי ולהבין מה קורה. אבל לא.
היא נצמדה אל הגדר שהפרידה בינה לבין המים. לבין התמזה. התמזה!המים!
היא חייכה בהקלה. הפחד גאה בה והיא כמעט לא שמה לב שהיא כמעט ולא נשמה התקף של שיעולים תקף אותה, אבל היא התעשתה. הנער התחיל לרוץ, כנראה מבין על מה היא חושבת, היא הניחה את ידה על חזה, הסתובבה אל הגדר והתחילה לרוץ. היא עברה דרך השאר, מבינה שהיא עדיין אוחזת בידה את השמשיה הזו, שרק הפריעה לה. היא זרקה אותה אל המקום בי עמדה לפני כמה דקות. מרי לא טרחה להוריד את נעלייה, אלא מי קפצה למים.
המים עטפו את גופה. היא הריגשה כלואה כמו בתוך כלוב צציפורים בשמלה. היא הורידה אותה, נאבקת לנשום. היא צפה על פני המים, אוחזת בידה האחת בשמלה. יוצאת אל האוויר. מבינה מה זו הייתה ההרגשה הזו. הרענון והנעימות. הכחול וירוק שעטף אותה. שמחה הזו, והנאבקות לנשום. זה היה מדהים! היא חייכה.. מוחה נפתח.
היא צמידה את השמלה אלייה, פוגשת את האוויר הקר של הקיץ בלונדון. עדין, היא קרעה בזהירות את הצווארון ואת השרוולים מהשמלה, ולבשה אותה. בטיפשות רבה התחילה לשחות אל עבר הגשה, מאמינה שהנער עזב.
אבל הוא עמד שם, נועץ מבט כועס במים. הוא נעץ בנערה מבט נתעב. הוא לא שש לקפוץ פנימה. אבל היא לא פחדה. היא ידעה שהוא לא יכנס. היא הרשתה לעצמה להתקרב יותר אל הגדה, שניי מטר ממנה.
הוא הוריד את הפרדס, עיינים כחולות שויער חום בהיר נגלו לעייניה, פניו נעימות אבל זעופות. אף מנומש וישר.
היא הכירה אותו.
"תודה לך, מריאנלה" הוא אמר בכעס, קולו נוטף ארס עם כול מיהל שהוא אומר "תודה שהיית נאמנה לי, תודה רבה" הוא כרע על הירכיו והכניס את ידו אל המים. הוא הוציאה אותה מלאה במי התמזה,, והריח אותם. "איזה ריח מופלא" אמר "ממש כמוך, פרח קטן" הוא חייך אלייה. היא נרטעה לאחור, מתפללת לחזור אל המים. אבל היא הרגישה קפואה. שוב בכלוב.
"אנחנו נתפוס אותך, אני מבטיח לך, ואת תהיהי שלי! והוא לא ישיג אותך!" צעק הנער, שהיה בן גילה של מרי, עם לא יותר. הוא השפריץ אל תוך המים, הסתובב והלך. מלא בכעס.
מריאנלה הופתעה. אבל עכשיו היא ידעה שהיא יכולה לחזור אל המים שלה. אל הסמים שלה.
"בדיוק" אמר קול.קול קשה יותר, מחושפש יותר, אבל איך שהוא- דומה לקול של הנער.
יש קשה תספה בפניה וגררה אותה אל המים. היא לא הצליחה לנשום, נאבקה, נחנקת\ נושמת מים, או כלום. ריק. ריק. כלום. מוחה שוב התערפל, גן העד שלה, השמחה שלה- נעלמה איתו.
היא צנחה ללא הכרה.