נולדנו למות.

נפילה ארוכה, לבסוף אדמה קשה, כואבת ברגע שאתה נחבט בה.
אבנים מדרדרות עוד קבוצת ילדים, והם מצטרפים לתהום.
אתם מכורבלים, יד עוטפת שוק, פנים צמודות ללחיים קפואות.
זרים בתוך מערבולת של מוות, אך גופות נושמות בתהום הזאת.
אנחנו בועטים ברגעי מצוקה, צורחים בתגובה.
רגל נעלמת, נשברת תחת אבן נוספת.
כמו גיהנום, התהום הזאת.
יש הפוגה בין מתקפה למתקפה, ואז העופות הלבנים שבים ומיידים סלעים.
אתה כבר לא רואה אותם באים לאחר שמפולת חדשה חסמה את עיניך.
אתה נושם עמוקות אוויר מלא אבק מסתחרר, ואז אתה מתעלף בפעם השלישית בפרק זמן שהיה עשוי להיקרא שבוע.
סרטים צבעוניים מתעופפים ונוחתים על רגל שנחה על בטנך, ואתה מקווה שקבוצת התיירים שלמעלה לא תיווסף לערמה שגדלה מעליך.
בקשתך נתקלה בריק, ופנים מופתעות נתקלות בשלך כשהן נופלות.
עיינים צמודות לאף שבור קלות, ואנחה מבועתת.
לפתע הפאזל מתחיל להתחבר.
הפנים שמולך דומות למדי לפני גופה מתה שנחה כמה שכבות מתחתיך, ואתה עושה את החיבור בין השתיים.
אחרי שאני מת, אתה מהרהר, אני חוזר בדמות אחרת לעולם.
והדמות הזאת נועדה להיות טיפשה מספיק כדי לחזור על טעיות העבר, וללכת גם היא בשביל המוות.
אני הולך למות שוב ושוב. ושוב.
עיניך דומעות עד שזעם מחליף את הייאוש.
"לעזאזל. לעזאזל." אתה צורח יותר ויותר חזק.
קול צרוד לצדך שואל מה העניין, וכשהדמעות שוב עולות בעיניך, אתה מדבר.

"נולדנו למות."