נוצות אדומות

"יש חיים כאן למטה." הוא אמר לי. "העולם הזה… הכל בו כל כך קסום ויפהפייה… את חייבת לבוא לבקר פה." השפלתי את ראשי. הוא הסתכל עליי וכעבור כמה שניות הבין. "טעות שלי, סליחה… בכל אופן," הוא מיהר לשנות נושא. "אני אנסה לעשות הכל כדי לעזור לך ו-"
"ג'יימס, אני מודה לך על כך, אך עכשיו אני רוצה להיות לבד." אמרתי לו והקשר נותק. כמה טיפשי מצידי. "עכשיו אני רוצה להיות לבד", מה חשבתי לעצמי? אני הרי תמיד לבד. הם שמו אותי כאן והם בהחלט לא הולכים לשחרר אותי.
"אסור לך. חוק הוא חוק." הם ענו שוב. "אני יודעת!" צעקתי לעבר השמיים והנפתי את ידיי לצדדים בפראות. "אני מכירה כבר את כל התירוצים העלובים האלה! תנו לי לצאת!" הרמתי כמה אבנים וזרקתי אותם אל השמיים, אך הם רק שבו ונחתו במים ברעש. עמדתי באמצע לב האגם שצורתו חצי סהר, חסרת אונים וזועמת. הם לא יכולים להחזיק אותי פה לעד, מתישהוא הם יהיו חייבים לשחרר אותי… לא?
ג'יימס היה היחיד שדיבר איתי במשך שלוש מאות השנים האלה. אני איני יודעת אך, אך הוא מצא פירצה שאני לא מצאתי בגדר הבלתי נראית שהקיפה את המקום, ומאז אנחנו מדברים רצוף. הוא מעביר את זמני בשיחות שלנו, אך בכל פעם שהיינו נפרדים הריקנות ותחושת הלבד היתה שבה וחוזרת אליי.
"ובשביל מה?" אני שואלת את עצמי שוב ושוב ברטינה. "למה לך לצאת החוצה? וודאי אין איש שמכיר אותך או שירצה להתחבר איתך…" אני מביטה בעגמומיות בשמיים שמתחילים להשחיר. לפחות דבר אחד לא נעלם, התחושה של היום והלילה.
אני מביטה באדוות שנוצרות במים הצלולים. שם למטה, איפה שהשמש סגולה והשמיים תמיד בוערים, והפרפרים הכחולים שתמיד ממלאים את הלילה באורם הבוהק והנוצות הלבנות שמביאות מזל טוב; השדות הרחבים שמשתרעים הרחק לכל כיוון, והחיות המופלאות שאפשר למצוא ביערות, אם יודעים כמובן איכן לחפש.
אני מתגעגעת לנטוס. היא הדבר היחיד שאני מרגישה בחסרונו כל כך הרבה בכל השנים האלו. אני עוד זוכרת את היום שבו קיבלתי אותה, שבו אבי הניח בחיקי את הכלוב הגדול הזהוב ואמר לי לפתוח; איך התרגשתי באותו ורגע ואת קריאת ההפתעה שלי כשראיתי אותה לראשונה. המגע של הנוצות שלה, הוא כמו ליטוף נצחי, כמו רגע קסום שעצור בזמן. הנוצות האדומות זהובות שלה היו הדבר הראשון שהייתי רואה בבוקר, והדבר האחרון בסוף היום.
היא הפניקס שלי.
אני מתגעגעת לשם למטה, כל כך הרבה עד שלפעמים אני מדמיינת את קולותיהם של חבריי קוראים לי, כמו באותו היום שהם חיפשו אותי בשלג הכבד שירד. אני זוכרת שכאשר אבא הרים אותי הוא אמר לי שזה מסוכן ללכת לאיבוד באזורים האלו, שיכולים לעצור ולקחת אותי ממנו.
כל כך פחדתי שזה יקרה, שהבטחתי לו שאני לא אעשה את זה שוב.
שלושה שבועות לאחר מכן אנשים זרים הגיעו לבית שלנו ואמרו שמישהו שיקר, ושכולם מאשימים את אבא. הם אמרו שבגלל שהוא עובד טוב הם לא יכולים להרשות לעצמם לאבד אותו, אז במקומו הם יגלו אותי. החוק קובע שאם הנאשם לא מוכיח את חפותו תוך זמן קצר – דינו אשם.
אמרתי להם שזה לא נכון, שאבא לא עשה שום דבר ושהם לא צריכים לקחת אותי, אך הם לא התייחסו לדבריי ואחזו בפרקי ידיי בפראות, מעבירים את שוט הקרח עליהם.
כשאבא נכנס שנייה לאחר מכן, הוא ניסה גם לעצור אותם, אך הם רק סיממו אותו והדפו אותו הצידה, כאילו הוא איזו חיה מסכנה. הם וודאי מחכו לו את הזיכרון. הוא וודאי לא זוכר שהיתה לו בת.
אחרי זה הם זרקו אותי למקום הזה. אני לא יודעת מה קורה שם למטה, אני רק יודעת שאם הם לא שחררו אותי מוקדם יותר, הם לא מתכוונים לשחרר אותי בכלל.
בכל הפעמים שדיברתי עם ג'יימס, מעולם לא ראיתי אותו. אני לא יודעת אם הוא רואה אותי, אני רק יודעת שבכל פעם שאנחנו מדברים זה כאילו שהקול שלו בוקע בתוך הראש שלי.
לפעמים אני מדמיינת את נוצותיה האדומות של נטוס, איך שהיא עפה ברקיע הבוער, חוצה אותו בשלווה כאילו כולו שלה. לפעמים אני חולמת שיש לי כנפיים כמו שלה, וששתינו עפות בשמיים ומסלקות באש חמה את כל אלו שאנחנו שונאות.
"הו ג'יימס, אני לעולם לא אוכל לחזור חזרה לשם למטה…" נשכבתי אחורה על החול הקשה ועצמתי את עיניי, מחכה לעוד יום של כאב וגעגוע שיתחיל.