נורמית/ פרק שלישי

״אז מתי אני יקבל כרטיסים להופעה שלך? אף פעם לא ראיתי אחת." חייכתי אל ריין שישר האדים כמו עגבנייה.
"ל-לא.. אני.. א-אם ת-תראי את זה…״ הוא ממש נהיה אדום "אני לא יכול… אני ל-לא יכול לשיר מולך… זה מביך מידי…" הוא הוריד את המשקפיים שלו והתחיל לנקות אותן בחולצה שלו, המנהג שלו כשהוא מובך, האמת גם אני נוהגת לעשות את זה כשאני מובכת.
"טוב, הבנתי, אני לא אבוא להופעה שלך. מבטיחה." חייכתי אליו, ריין כזה ביישן לפעמים, גם ממני.
"אז איך את? עדיין עם ההתעקשות שלך להישאר נורמית? בדרך כלל נורמים אלה אנשים שפספסו את ההזדמנות שלהם להפוך לדמויות ראשיות או משניות, או אולי שתי הזדמנויות באופן חריג, אבל את? כמעט כל יום קורה לך משהו, זה מגוחך כבר." הוא הניד בראשו, כן ברור עכשיו אתה אלף חכם וסבלני? לפני פחות מדקה נשמעת כמו רדיו בלי קליטה.
"אני לא מעוניינת לסכן את החיים שלי בשביל איזה שטות שכבר יש מספיק אנשים שמוכנים לעשות את זה." אני לא מצליחה להבין את האנשים שמוכנים, למה שהם יעשו דבר כזה בכלל?
"את לא חייבת להיות גיברות על, יש עוד מספיק סיפורים, אולי תמצאי איזה בחור חמוד? או תהפכי לכוכבת פופ? החיים שלך ישארו די בטוחים בשתי האופציות האלה." הוא חייך אליי ומשך אותי לשכיבה על הדשא לידו.
"אבל… אני לא רוצה רומנטיקה דביקה מהספרים, אני רוצה משהו אמיתי, לא משהו מוגזם ומגוחך." אפילו לא התייחסתי לאופציה השנייה, שנינו יודעים שאני לא יהיה כוכבת פופ, אני לא יפה מספיק או יודעת לשיר בכלל.
"לרוב האנשים סיפור דביק וקיטשי יהיה מושלם, למה את כל כך מתנגדת לזה? אם הייתי סטרייט, אולי אנחנו היינו בסיפור אהבה דביק עכשיו? זה היה כל כך רע?"
"אני מניחה שלא… אבל עדיין, זה לא נשמע לך עצוב? שכל החיים שלך מוכתבים לפי סיפור? שאין לך באמת זכות בחירה? אי פעם חשבת על זה? שכולנו סיפור שמתרחש, אבל כשסופרים כותבים סיפור, הם נותנים זכות בחירה לדמויות שלהם? וכולם נהיים ככה כשהסיפור שלהם מתחיל, לא יותר מדמויות בלי זכות בחירה שנגררות לסיפור שאין להן בררה בו." הגיבורים תמיד יעשו את הדבר הנכון, תמיד יקרה צירוף מיקרים שיחשוף להם איזה שהיא אמת על עצמם או על העולם. הנבלים תמיד יהיו הגיבורים שנכשלו ופנו לצד האפל, וכל הבחירות שלהם מוכתבות מראש. מהשנייה שמישהו מתחיל סיפור תמיד אפשר לחזות מה יהיה המהלך הבא שלו. תמיד.
"אני רוצה זכות בחירה, אני רוצה לקבוע את הגורל של עצמי, ואני רוצה חיים רגילים, נורמליים לחלוטין." חייכתי, הרי מה רע בזה? לגדול, לקבל עבודה יציבה, להתחתן עם בחור נחמד שלא עברתי את תשעת מדורי הגיהינום כדי שנהיה ביחד, ולגדל כמה ילדים חמודים. ומי אמר שחייב חיים כאלה? אולי פשוט לנדוד ברחבי העולם ולראות את הנוף? או להפוך לחוקרת או רופאה? לא סיפור מסובך, רק… חיים.
"זכות בחירה… לי אין אחת? תחשבי, כל האלפים, כל בני מיני, חיים בכפרים סגורים ביערות. מנהלים את החיים הארוכים שלהם, בקושי מתייחסים לעולם אלא אם איזה גיבור מגיע בשביל עצה מהם. ומה אני? אלף עם משקפיים שהחליט להפוך לכוכב בעולם האנושי, ואני אוהב את הסיפור שלי. האלף החריג שהלך למצוא את המקום שבו יאהבו אותו, גם אם לא בכפר שנולדתי בו."
"כן, אבל בדיוק בגלל זה אפשר לחזות כל פעולה שלך, אפשר לדעת שתמשיך ככה עד שמישהו יגלה במקרה את זה שאתה זקוק למשקפיים ואת הביטחון העצמי הנמוך שלך, ויעזור לך להבין שאתה יפה כמו שאתה. והוא אולי יהיה אנושי שתנטוש את חיי הנצח שלך בשביל לחיות איתו, או אלף אחר שיעזור לך למצוא את המקום שלך בין האנשים שלך שוב? אבל אתה כבר יכול לדעת מה יקרה, וזה לא עצוב לך? באיזה שהוא שלב נגמרים הסיפורים, והכל מתחיל לחזור על עצמו, אותו סיפור עם אנשים שונים, אותם סופים רק שאלה הילדים במקום ההורים שלהם.״
הכל זה רק גלגל, שממשיך להסתובב בלי הפסקה, ואף אחד לא עוצר לחשוב אם יש לו זכות בחירה בזה.
"את יודעת, בתור בת אדם, יש לך צורת חשיבה מוזרה מאוד. רוב בני האדם ישמחו מהאושר שהסוף מביא להם, כסף, אהבה, תהילה."
"אבל מה עם האנשים שלא? מה עם הנבלים? לכל גיבור יש נבל, נבל שנקבע מראש שיפסיד או שהגיבור יהפוך אותו לטוב שוב. מישהו שלא הייתה לו זכות בחירה בכלל, בגלל שמישהו היה צריך להיות גיבור הוא נהפך לנבל." כי הנבלים אף פעם לא מנצחים, כי יש מספיק גיבורים בעולם כדי שיעצרו אותם.
"את יודעת, בתור נורמית, אני חושב שאת הכי ייחודית בעולם הזה, את היחידה שחושבת מעבר לסיפור. אולי את לא צריכה להיות הגיבורה, אולי את צריכה להיות הסופרת." הוא שתק לכמה זמן, הכרתי את השתיקה הזו, אפשר היה כמעט לשמוע את המחשבות רצות בראש שלו.
"רוצה לשמוע סיפור?" הוא מלמל בשקט, אני אפילו לא חושבת שזו הייתה שאלה.
"לפני הרבה הרבה שנים, בממלכה רחוקה מכאן…״