נערת הזהב…3

היא המשיכה ללכת לאורך הגדר כשתוך כדי ידה עוברת עליה .
בהגיעה לעצים היא ראתה שהם במרחק מה מהגדר , היא התכופפה אל האדמה וגילתה מאחורי ענפים קרע בגדר , החור לא היה מספיק גדול למעבר אדם –אולי לרגל הבינה .
שון ההמום הביט בחור ואז מסביב , הוא סובב את נשקו מגבו אל בטנו והניח יד על ההדק .
"תשחרר את ההדק אין כאן אף אחד " ניסתה להרגיעו .
שון הכועס הוציא את מכשיר הקשר "אני רוצה כאן מייד את מפקדי העמדות , כולם! . אנה תקשרי ביני לבין בן מייד ! " ציווה .
דניאלה נגעה מסביב לחור ועצמה את עיניה , 'את יודעת מי זה . ספרי לו ' אמר מוחה .
היא לא רצתה לראות שוב את מבטו המזלזל לכן שתקה .
לאחר שניות הגיעה גשש יחד עם כלב שמירה והחלו לרחרח את השטח , לאחר מכן החלו להגיע כוחות חיילים גדולים ושון נבלע בין שיחה לשיחה , היא ראתה איך כעסו ותדהמתו משתלטים עליו , זה היה כל חייו הבינה .
"בואי נראה לי שאת צריכה להתרחק מכאן " אמר חייל שהופיעה ממולה .
דניאלה הרימה את מבטה אליו , חייל כבן 21 התגים על חולצתו גילו שהוא לפני שחרור,
"קוראים לי רון , המפקד לא נמצא כרגע בשיאו – נראה לי שהוא יתפרץ על מישהו , את לא צריכה לראות את זה . " הסביר .
"אני דניאלה " ענתה בנימוס והחלה ללכת אחריו היא הבחינה ששון כלל לא חושב על דבר מלבד לנסות להבין מה קורה .
רון החזיר אותה בחזרה לבסיס ועצר מול חדרה ,
"אני מבינה שכבר כל הבסיס יודע מי אני , ואיפה אני גרה " אמרה בצחוק .
"הבנות מתות לדעת אם זה נכון כל ההרגשות שלך ובנים מתים לדעת אם יש לך חבר " ענה בכנות . דניאלה צחקה בקול וגרמה לו להביט בה , ניצוץ עיניו גרם לה להפסיק ולהרצין .
"תודה רבה רון " אמרה וירדה מהרכב .
היא חזרה לחדרה ונשכבה על מיטתה , לאחר שעת מחשבה ארוכה התקשרה לדודתה והסבירה לה מה בדיוק קורה .
"אני יודעת דודה אבל אין לי ברירה " תירצה .
"דני , בשם אלוהים הם יהרסו אותך , ינצלו אותך עד הסוף . תקשיבי לי תעזבי את הארץ לזמן מה כשהכול יירגע תחזרי הנה "התחננה דודתה .
"דודה , אני אהיה בסדר ברגע שארגיש שזמני איתם תם אני יעזוב , מבטיחה שאף אחד לא יגע בי או ינצל אותי . ואף מילה לאמא ואבא תבטיחי לי! " ציוותה .
לאחר שדודתה נשבעה לשמור על כך בסוד .
עד לארוחת הערב הספיקה דניאלה לסדר את חדרה כפי רצונה וכשהחלה להשתעמם נשמעה דפיקה בדלת . "היי " אמרה החיילת ,
"היי ענתה דניאלה בחיוך .
"8 עכשיו … ו… יש חדר אוכל… החלה להסביר בנימוס . דניאלה חייכה ,
"בן אמר לך להשגיח? ".
אנה חייכה חיוך רחב , "כן , המפקד רוצה שתרגישי בבית " .
דניאלה עטפה את עצמה בקרטיגאן בצבע כחול ויצאה עימה .
"אני אנה " הציגה את עצמה ,
"אני דניאלה " ענתה לה .
הן הלכו את כל הדרך בשקט והגיעו אל חדר האוכל . חדר האוכל היה מלא בחיילים ודניאלה שמחה שאף אחד לא ייחד צומת לב לכניסתה .
ריח האוכל עשה לה סחרחורת והיא הרגישה צורך עז להקיא , היא הודתה בינה לבין עצמה שהיא חייבת לאכול , מהבוקר היא לא אכלה וכעת עליה לאכול אם תרצה לישון בשקט החליטה .
דניאלה אכלה פרוסת עם גבינה וירקות . היא ישבה בגפה והביטה בתמונות שגיסתה שלחה לה מחו"ל , אחיה היה נשוי לאחת מחברות הילדות שלה , דניאלה חששה בהתחלה מקשר זה אך לאחר זמן מה הבינה שאהבתם אמיתית וטהורה . וכעת הם נשואים עם תאומים בן ובת קטנים ויפים כהוריהם , דניאלה הביטה בתמונות וגעגוע עז הציף אותה . בתמונה האחרונה נמצאו הבן והבת מחזיקים יחדיו שלט ובו כתוב 'דודה אנחנו אוהבים אותך ' , היא חייכה נוכח התמונה המדהימה , והיא שינתה את תמונות המסך לאחיינים המקסימים שלה .
לאחר הארוחה הקצרה שלה החלה דניאלה לצאת מחדר האוכל , היא הבחינה במספר בנות בוחנות אותה 'פעם אחרונה שאני מגיעה לכאן ' הבטיחה דניאלה לעצמה , היא תדאג לאוכל בעצמה ולא תצטרך לראות יותר את מבטיהם התמוהים של הצעירים סביבה .
בזמן שחלפה על שולחנות מלאים חיילים היא הבחינה ברון מביט בה , היא לא חייכה אליו היא לא רצתה שחיילים אחרים ידברו על כך שיש לה קשר כלשהוא כאן , במיוחד לא עם חייל הצעיר ממנה בשנתיים . בזמן שחלפה על מפקדי הצבא שפגשה באותו יום וערב לפני כן , הבחינה שחסר את בן ושון , היא שיערה שבן נמצא או במשרדו או עם משפחתו שגרה במושב הסמוך לגבול .
ושון? שאלה את עצמה , הוא לא היה נשוי בזה הייתה דניאלה בטוחה , פזיזותו והשקעתו בחיילים ובבסיס חיזקו את טענתה . המפקד הנערץ , הרציני , הרע והשתלטן היה לא יותר מאדם פשוט שחייו נמצאים אך ורק בקריירה שלו .