נשלטים פרק 1

היא נולדה יפה, עם יכולות מדהימות וקול מהמם חושים. כבר בתור ילדה קטנה פוסיל הבינה איזה כוח יש לה, איזו השפעה מהפנטת זורמת בישותה, והיא ניצלה את זה כמו כל אחד שהיה מנצל זאת. משפחתה אהבה אותה מאוד אבל גם פחדה מעוצמתה של הנערה, שכבר הפכה לאישה. כשזה כבר החל לעבור גבולות, רצו להוכיח אותה. אבל כל פעם שרצו להעיר לה על התנהגותה, לא יכלו לפצות את פיהם ברגע שפוסיל שלחה בהם מבט מאבן. הם לא העזו להתקרב יותר. אבל זה השתנה כשפוסיל הבינה שגופה הפסיק לגדול, הפסיק להזדקן. היא כבר ראתה ביכולותיה המרשימות דבר מובן מאליו לכן לא שיוותה לכך משמעות מיותרת, אבל משפחתה כן. הוריה נחרדו מהיצור שנקרא ביתם.
בלילה מסוים אחד פוסיל חשה משונה. היא פקחה את עיניה אל תקרה חשוכה, אל חדר חשוך, בתוך מיטתה. היא סובבה את עיניה מצד לצד, חשה בתחושה המשונה שוב, משהו מזהיר אותה. היא התייצבה לישיבה, זה בא מבחוץ, התחושה הזאת. כשסובבה את ראשה לכיוון ההרגשה העמומה הזאת ראתה שמבטה נח על הדלת. פוסיל הניחה רגל על הרצפה, וברגע ששני רגליה נחו על רצפת העץ היא חשה איך התחושה מתגברת. היא קמה והלכה לכיוון הדלת, מתאמת את פעולותיה לזרימת התודעה המוזרה שעופפה לה בתוך ראשה. היא שלחה את ידה לעבר ידית הדלת.
לפתוח… לא, עדיין לא.
עדיין לא.
עכשיו.
כשפתחה ראתה שם את אביה, סכין בידו ושק בשנייה, שאיתה בא לפתוח את הדלת. היא בהתה בו, אדישה כמו אבן. התחושה הבהבה בעוצמה ברגע שעינה נחה על חוד הסכין החדה.
"פוסיל." אביה היה מפוחד.
פוסיל אפילו לא מצמצה, "הולך לחתוך קצת בשר, אבא?"
אביה רק בהה בה באימה, פיו פתוח מעט.
"איזה נחמד, לחתוך בשר ככה באמצע הלילה… של מי הרעיון?"
באותו הלילה, פוסיל לא חסה על אף אחד ממשפחתה המורחבת, היא עברה אחד אחד, נפרדה מכל אחד לשלום ואחר כך פשוט חנקה אותם.
היא נהפכה לאישה עם שכל מעוות, חיה על צער של אנשים. היא למדה להחביא את הטבע הדוחה הזה שלה תחת משחק ותעתוע, ויופייה המרשים עזר לה בזה. היא היתה נודדת, ממלאת את חייה הנצחיים בלאמלל את חיי האנוש הקצרים. היא הייתה נישאת כדי לבגוד, מתחתנת כדי להעביד. היא הגיעה לדרגות גדולות בזכות כישוריה, ואז מוצאת מטרה ועושה הכל כדי לראות איך היא משתוללת מכאב או דיכאון.
אלו היו חייה. היא לא הייתה עושה דברים מוקצנים יותר מדי לעיתים קרובות, זה היה הורס את הכיף שבדבר. אבל היא הייתה עוברת את הגבול פעם בשנה, פעם אחת בשנה כמו חגיגת יום הולדת. לילה אחד זה היה שונה. זה היה הלילה בו הסתבכה בכוונה עם הגבר של אישה שפוסיל גרמה לה לחשוב שהן חבירות טובות במיוחד, שנה שלימה היא עבדה על מערכת היחסים הזאת, השקיעה כדי שלא תחשוד. היא חיכתה בציפייה לראות את פניה מוכות ההלם, אבל חברתה לא הגיעה. הגבר, ששכב מת וחסר חיים על הרצפה כבר נהיה קר, חיוור, אבל החברה לא הגיעה.
שוב תחושה. תחושה מוכרת, הפעם היא חשה איך התחושה הזאת דועכת, נמלטת מתוכה. היא החלה להרגיש ריקנות תהומית.
היא רצה החוצה, רודפת אחרי התחושה, וכשיצאה היא ראתה רק הרס, היא ראתה פיח ועשן ושחור בכל מקום. בשביל פוסיל, זה היה גן עדן. אישיותה המעוותת יצאה מהשכבות והיא איבדה את שפיותה. ואז הכל נעלם.
היא מצאה עצמה שוכבת בתוך מיטת בית מרפא, אנשים מתרוצצים סביבה. במוחה הדהדו צרחות משונות, היא בקושי שמעה משהו אחר. כשרופא הכפר יצא מהחדר וביחד איתו כל השאר, היא קמה כמו בתוך טראנס ונעמדה מול המראה, בוחנת את גופה.
יפה ללא רבב, כמו תמיד.
אבל היא לא הרגישה את העקצוץ הארסי שהרגישה כל פעם שהביטה במראה. היא לא הרגישה את הטוהר המרושע שהיה נסוך בה עד עכשיו. מבוהלת מכמה מרוקנת היא חשה, היא הבחינה במשהו על צווארה. היא התקדמה כדי לבדוק מה זה, וראתה כמין שרשרת חרוטה מסביב לצווארה. היא הייתה יפה, כמעט כמוה. היא הרימה את כותנתה כדי לראות אם יש עוד משהו מוזר על גופה, אבל לא הבחינה בדבר.
היא יצאה מהחדר, מבולבלת, וראתה את המשפחה הכפרית שאצלה התארחה יושבת ואוכלת.
הם הבחינו בה והגבר הזמין אותה לשבת, הם הציגו את עצמם ואז חזרו לשוחח בעליזות. בדרך כלל עליזות כזו דחתה את פוסיל, אבל הפעם היא לא חשה בצורך להרוס את השיחה. היא לא חשה בגועל שבדרך כלל השתלט עליה כשראתה מישהו מחייך לעברה. פוסיל החלה להילחץ.
אני בסדר, היא חשבה. היא חיפשה משהו שבדרך כלל מעודד אותה, משהו שיגרום לה להרגיש כמו עצמה. עיניה נפגשו בסכין.
מבטה נדד מהסכין אל האישה הכפרית העליזה.
תרימי אותו.
היא הרימה.
הכי!
אבל גופה סירב להקשיב לה, היא לא הייתה מסוגלת לתקוע את הסכין בגופה של האיכרית.
הסכין צנח מידיה. מה קורה לה?

~פרק הקדמתי כזה P:~