סודות הממלכה- פרק1; פילטולניה

חג המולד התקרב והארמון קושט באינספור צבעים מרהיבים לעין.
אד ישב לשולחן, בקצה החדר עמדו רקדניות לבושות בלבוש חושפני, הדבר הגעיל אותו.
אביו, המלך פרגוס, היה שליט נאהב במדינתו- מאז אמו נפטרה הוא החל לזמן לארמון רקדניות ונערות חפות מפשע אליו, לא פעם הוא הציע לאד להצטרף אליו, אך הוא סירב.
האורחים כבר ישבו לשולחן, המלך הזמין את שלושת המלכים מהממלכות השכנות להם, כולם בפילטולניה החלו להתארגן כראוי לבואם.
משמאלו של המלך ישב אד, מימינו המלך סוורוס, שליט סילסיה והעמקים הסמוכים אליה,
לא היו לא ילדים וגם לא אישה, אבל הוא מלך ביד רמה על שטחו הרב.
שאר האורחים היו; צ'רלס, מלך לונוטה, בנותיו הגיעו עימו לסעודה. איזבל, לואיז ומריאן, היא הייתה היפה מביניהן- מחזרים רבים הקפידו לבקרה, שיערה השחור, החלק והמישי, נקלע לצמה עבה, חוטים שזורים בה, עלי זהב הוצמדו לכתרה הזהוב ,ושמלתה בגוון האפרסק, עוטרה בעיטורי בד זהובים ויפים. עיניה הענבריות התרוצצו בין הסועדים וחלפו על פניו ברפרוף, שפתיה המלאות נמשחו באודם.
"שלום," אמרה לו ברכות איזבל, היא הייתה נערה גמלונית בעלת שיער כהה, "נעים לראותך הנסיך אד."
הוא חייך. "גם אותך, הנסיכה איזבל."
וכרגיל, אפילו גינוניו האציליים ביותר לא משכו את צומת ליבה של מריאן.
"אני מאוד שמח לפגוש אותך כאן. אני מצטער שילדיך לא נמצאים כאן, ג'ואנן היה נהנה מהמופע, האם אני צודק?" שאל אביו את מלך ארונדיה, לורוס.
הוא הנהן. "אף על פי שניאה חולה, רופאי הממלכה מנסים למצוא לה מרפא חודשים, אני מקווה שהאלים יעזרו- עלינו להמשיך לקוות."
אד התעלם משיחתם, הוא המשיך להביט בביישנות בנסיכה מריאן.
"היי," אמרה.
הוא התנער, אם היא ראתה אותו, זה לא יגמר בטוב.
"אני שמחה לפגוש אותך."
הם אף פעם לא נפגשו באופן רשמי, הוא ראה אותה בכמה טקסים חשובים אך לא יותר. היה לאד מעט חבל.
"גם אני," אמר בשובע רצון, "את חוזרת היום לארמונך? או שמא נשארת הלילה?"
היא נדה בראשה. "אשאר, אבי ואמי רוצים לשוחח עם המלך פרגוס, האם יש לך חדר פנוי להציע לי?"
"כן, אראה לך אותו." השיב, הוא משך את כיסאו לאחור בחרישיות, אך אף אחד מיושבי השולחן לא שם לב לכך, "בואי."
היא נשרכה אחריו במעלה המדרגות, כשהגיעו אל הקומה השנייה אד הצביע על דלת עץ מעוטרת בציור של פרח לוטוס יפיפה, הוא אף פעם לא הבין מהיכן הציור הגיע.
"זה חדר האורחים," הסביר. "כאן את תלוני, להורייך שמור חדר מיוחד."
היא השפילה את מבטה ופתחה את הדלת.
זה היה חדר קטן, אור הירח חדר מחלון עטוי וילונות בהירים, מיטת אפריון הוצבה במרכז החדר, בדים השתלשלו ממנה. כריות סאטן הונחו בפיזור נפש על המיטה וסדין בצבע לילך קופל עליה.
"אני מקווה שזה בסדר. המקום הוא לא החדר הכי גדול כאן, אך הוא אמור לספק אותך," אמר.
מריאן הנהנה בחיוך מספק.
אד הביט בה נשכבת על מיטתה, היא חלצה את נעליה וסגרה את הדלת בפניו, מצחקקת.

"נסיכי?" שאלה אותו, "ארוחת הבוקר מוכנה, המלכה ,לירה, רוצה לשוחח איתך לפני שתלך."
הוא נאנח. "אני מגיע."
אד לבש את מחלצותיו מיום האתמול, הוא לא רצה שמלכת לונוטה תצפה בו לובש בגד מוכתם ולא מכובד, בעיקר לא במהלך שיחתם.
הוא ירד אחרי ונכנס אל אולם הכנסים, המלכה לירה ישבה שם, על כיסא מפואר; חיוך דק נפרש על שפתיה. היה לה שיער חום כהה וארוך, מקורזל- כתר ננעץ במרכז ראשה, הוא נצץ. לירה לבשה שמלת משי בגוון אזמרגד.
"שלום, אד," אמרה. "אני מקווה שהינך נהנה משהותנו בממלכת אביך."
"כן," מלמל, "רצית משהו, המלכה?"
היא הרהרה. "ובכן, אני מניחה שכן. הינך מכיר את ביתי, הנסיכה מריאן, לפני כמה ימים, יום הולדתה השש- עשרה נחגג, היא זקוקה לארוס, כפי שאתה יודע."
הוא בלע רוק, היא רוצה אותו בתור ארוס לנסיכה? אד הרגיש נפלא, אבל הוא לא רצה להתחתן עם מריאן בהתראה כה קצרה. אך ההצעה המשיכה לפתות אותו, מריאן מדהימה מאין כמוה…
"מה העסקה?"
"אני מתכוונת להוריש את שלטון בעלי למישהו מתאים, כמוך. לא ארצה שמנוול ישלוט בממלכתי, אך אם אתה תיבחר בידי צ'רלס, הממלכות יתאחדו ונהיה בלתי מנוצחים," אמרה בנינוחות.
"מה דעתך?"
הוא הרהר, כבר כמה זמן שהוא מצפה לביקורה של הנסיכה בכיליון עיניים, אבל אף פעם לא חשב שיינשאו, זו הייתה מחשבה מטופשת.
"אני לא יודע מלכתי," אמר אד, "אני צעיר מכדי להיות מאהב, ומריאן לא תרצה בכך, היא לא… לא אוהבת אותי, וגם לא תאהב אם תכפי עליה להינשא לי."
לירה הנהנה. "אני אוהבת את הראש שלך. את חד הבחנה, התקרב."
אד הנהן, הוא לא היה יכול לסרב למלכה.
"הקשב נערי. אני זקוקה לך, אלמלא אתה, ממלכותינו לא יתאחדו, וחשוב מכך, מריאן תינשא לאחר-"
הוא הבין כמה חלקלקה היא, כמו נחש, ערמומי וקר. אך ההצעה עדין פיתתה אותו, היא לא הפסיקה. ראשו הסתחרר, אד הנהן. "אשקול את הצעתך, אענה לך בקרוב."
המלכה חייכה בשובע רצון. "אני שמחה לשמוע על כך, אד יקירי. ועכשיו, אם תסלח לי…"
היא הפנתה אליו את גבה ויצאה מהחדר, בלי להותיר אחריה דבר, לא מילות פרידה, רק חור קטן בחזהו של אד.

"אתה יודע. לא ציפיתי לפגוש אותך, חשבתי שתהיה עסוק בעניינים מלכותיים."
הצלפת החרבות שלהם הדהדה במוחו, אד סובב את חרבו והטיח את החרב של מריאן ארצה, היא גיחכה.
"אין יותר נסיכי מזה, לנצח בנות בסיף," אמר, "זה המקצוע שלי."
"ובכן, אני מקווה שתיכשל בו," אמרה, היא לפתה את החרב שלו ונגעה בכת העטופה עור. "נעים לי להיות איתך, חשבתי שאתה תהיה מאוד משעמם, אד."
סומק עז עלה על לחייו החיוורות, הוא קיווה שהיא לא מבחינה בכך. "אני שמח לדעת זאת, הוד מעלתך."
"הדבר לא מפריע לך? שהותנו כאן? נדמה לי כי משפחתי ואני חדרנו לפרטיותך…"
הוא נד בראשו. "אני לא חושב כך."
מילותיה של לירה הדהדו בראשו; "היא זקוקה לארוס…"
החרב שלו קרקשה על האדמה, מריאן נצחה אותו בעודו שוקע במחשבות חולמניות.
"זה לא פייר!" רטן, "אני שקעתי ב… מחשבות!"
היא צחקה. "אני הבסתי אותך, עליך להודות, גם עם מחשבות וגם בלי, ועכשיו אם תואיל בטובך לסלוח לי, עלי לגשת ולשוחח עם אבי בנוגע לאירוסי…"
"את יודעת?!" השאלה נפלטה ממנו.
מריאן גיחכה. "צותתי לשיחתך עם אמי, היא מנסה לשדך לי כמה וכמה נסיכים בזמן האחרון, אתה הטוב ביותר שהוצע לי."
הוא הרגיש צביטה בלב. "דבריך נעמו לי מאוד, הנסיכה."
"אני שמחה לדעת זאת," אמרה בחיוך, "אף על פי שליבי הובטח למישהו אחר."
הצביטה התחזקה. "למי?"
"לא אוכל לחלוק איתך את כל אוסף מחשבותיי, ויש הרבה כאלו. אני מצטערת, אד." היא בעטה בקרע וסיננה קללה בלחש בעודה נכנסת לארמון.
"אתה מאוד מחבב אותה, הלא כן?"
אד הסתובב למשמע הקול המריר, זה היה אביו, לבוש גלימה עבה ובגדי ציידים, הוא החזיק בידו השמאלית חזיר משופד שהדיף ריח נורא.
"כבר שנים שלא ראיתי אותך מחזר, בעיקר לא אחרי בחורה כמו הנסיכה מריאן, היא בהחלט יפיפייה אמיתית. היא מתאימה לך." אמר המלך.
אד הסמיק, אוזניו התלהטו תחת שיערו הבהיר. "אני לא אוהב אותה!"
המלך גיחך. "אני מכיר את בני מספיק טוב כדי לדעת זאת."
הוא התקרב לאד בלי שמץ של מושג למה שעמד לעשות לו, אד היה יכול לשפדו במקום ולא להתאמץ כלל. כמו את אהוב ליבה הסודי של מריאן…
"זו הדרך הנכונה בה צריך להחזיק חרב," אמר בגאווה, "זו שיטה שניתן ללמדה שנים- לפעמים אינך רוכש את המיומנות גם אחרי חודשים ארוכים וקשים של אימונים, לפחות לא עד שאתה הורג מישהו…"
"רוצח, "סינן אד, "אני לא הולך לרצוח, ולבטח שלא להרוג."
המלך מאגנוס הרהר. "ובכן, אתה תמיד מוזמן להצטרף אלי בעודי מבלה עם הרקדניות אשר הופיעו ליל אמש, אהבת את הריקוד?"
"אתה רצית שהן יתלבשו כך? נכון? כדי לגרום למלכים האחרים לקנא באושרך."
המלך החוויר. "כן- אני מניח…"
"לך לארמון אד, אני מבטיח שתבלה."
הוא הנהן, אם הדבר יקל עליו, זה עדיף על כלום. ואם לא, מריאן עדיפה על כלום.

"הנסיך לא מקפיד להופיע כאן, מה? חבל לי מאוד, אביך זקן-"
"תשתקי!"
הרקדנית השתתקה, היה לה שיער בגוון חום-קרמל ועיניים שחורות ונוצצות, היא לא הייתה יפה כמו מריאן, ולבטח שלא חכמה ומוכשרת כמוה.
"דבר מה מטריד אותך, אדון?" שאלה בלחש.
אד נאנח, הוא התיישב על מיטתו. "לא."
הרקדנית משכה בכתפייה, היא הצמידה את לחייה אליו, מה שגרם לו להתלהט במהירות.
אם זה היה ריקוד, זה היה הריקוד המשונה ביותר שאי פעם ראה.
היא נשקה לצווארו באנחה כבדה וטיפסה לה מעלה ומעלה עד שהגיעה לשפתיו. אילו נישקה את אביו, זה היה דוחה אותו, אך המלך הקפיד שלא להשתמש במה שקרא לה 'סחורה משומשת'.
טעם שפתיה היה חמצמץ, כמו שילוב של לימון וסוכר, אך בו בזמן מגרה ומושך. אד עצר אותה.
"אני לא זקוק לשירותך עוד, צאי!" פקד. הרקדנית נשכה את שפתיה.
"משהו נוסף ירגיע את אדוני?"
אד שתק. אילו הייתה זאת מריאן, הוא היה נהנה מכל שנייה, אך הרקדנית הייתה הדבר היחיד שהיה יכול לנחמו, הוא הורה לה להמשיך.
כעבור כמה דקות היא יצאה מהחדר, סמוקה כולה, אד לא הסמיק, הוא חש בחילה- מדוע נגרר לדרך אביו, הוא נורא עד כדי כך?
"אני מבינה שהיה לך כיף," אמר מריאן מפתח החדר, "לא חשבתי שאתה כזה אכזרי? ממתי אתה מזמין לכאן חשפניות?"
הוא התחלחל למשמע המילה. "זו הייתה רקדנית, ולמה זה אמור להפריע לך?"
מריאן שתקה.
"בסדר. את לא מוכרחה לדבר איתי."
"אד," היא לחשה, "אני זקוקה לך. מאוד."