סודות הממלכה- פרק2; ארונדיה

ניאה קימטה את מצחה, היא התרכזה בשאלה החשובה מכולן; מה תעשה עם עצמה.
בהגיעה לגיל תשע- עשרה, היא תהפוך לנסיכה בוגרת, יש לה עוד שנה עד לתאריך המיוחל, בו תבחר את חתנה לעתיד.
היא הביטה בדגי הנוי השוחים במעגלים, ניאה השליכה להם פיסות לחם- במהרה הן חוסלו ולא נותרו פירורים.
"ניאה?" שאל ג'ואנן בחלש, "את לא אמורה להישאר בחדר שלך עכשיו?"
לעיתים רחוקות, ניאה שנאה את הדייקנות של אחיה. "כן, אני הולכת…"
ג'ואנן היה נסיך נאה, מבוגר ממנה בשנתיים בערך, בן עשרים; הוא העתיד של ממלכתם, וכך גם היא.
שיערו הבהיר בגוון החול הבזיק לאור השמש, הוא לבש סנדלים תנכיים ועיניו הבהירות כשמיים נצצו.
"הסירי דאגה מליבך."
היא עיקמה את אפה. "אני בסדר גמור, אין לי כל צורך בדברים כמו עצות משונות. אתה לא אמור ללכת ולבקר את רוזלין? היא מחכה לך שעות."
"היא תמשיך לחכות," אמר, "וגם אני. אבא קרא לי לישיבה בנוגע ל' בטחון הממלכה', חשבתי שתרצי לדעת את זה. הרי את אמורה לעזור לי בתפקידי החשובים בתור מלך!"
היא מרפקה אותו בגסות רוח. "אתה מגעיל!"
ג'ואנן חייך אליה בנבזיות ומשך אותה אחריו אל הארמון.
"קדימה נסיכה, יש לך הרבה מטלות…"
הוא דחף אותה פנימה וסגר את דלתות הפלדה מצופות הזהב. "קדימה. את לא אמורה ללכת לאיזה טיפול?"
"זה טיפוח, ואני חושבת שאתה זקוק לאחד," היא הביטה בו, מנסה להראות לעגנית ככל האפשר. אך הוא היה נאה מכדי שיצטרך טיפוח. "אתה רוצה לבוא?"
"לא תודה," הוא נד בראשו, "לכי את."
ניאה נאנחה בכבדות והניחה לו להתרחק במורד המסדרון ולהעלם מעיניה.
"הנסיכה ניאה, הגיע הזמן."
המשרתת קמוצת השפתיים הובילה אותה אל חדר הרחצה. "את אמורה לסעוד עם האדון פינולוס אחרי עיסוקייך, המלך דורש שתופיעי שם במחלצותייך המהודרות ביותר."
והנה היא שוב, בת מלכים מפונקת, ניאה לא הייתה יותר מנסיכה מכוערת שדרשה טיפוח, לא כמו אחיה, היא לא הצליחה להראות טוב.
שיערה המקורזל והזהוב תמיד הסתבך בעוד היא מנסה לסרקו, עיניה כעורות, צבען כצבע אדמת הביצה ומלבושיה קטנים ומצומצמים, כאילו לא נישאר דבר ללבוש בארמון מלבד שמלות בובה מהודרות.
"פשטי את בגדייך," אמרה משרתת אחרת, "הזמן הולך ואוזל."
ניאה פשטה את בגדיה באי רצון, מבטיהם השופטים של המשרתות לא ריצו אותה.
גופה הצנום נחשף, מכוער בכל צורה- הוא היה מוזר מדי לטעמה, חזה קטן מדי, כמעט ולא נראה, בטנה מציצה החוצה ורגליה המנומשות רחבות, היא לא נראתה כמו בת מלכים, אלא כמו נסיכה מוזרה ומנומשת שגרשו מהארמון ובחרו להשאירה בגלות.
"קדימה, היכנסי," צקצקה בלשונה המשרתת בעלת השפתיים המכווצות בצורה מדאיגה. "אני בטוחה שלורד פינולוס יתרשם ממך מאוד…"
היה ברור שהיא משקרת.

כשסיימה, נראתה ניאה הרבה יותר צעירה, אולי בעשר שנה.
המשרתות הלבישו אותה בשמלה מהודרת בגוון דם, נטולת שרוולים, הן סרקו את שיערה והשאירו אותו להתקרזל בצורה נכונה ויפה יותר, כך ניאה נראתה, כמו בובה.
היא כמעט מעדה על נעלי העקב התואמות במהלך הדרך לחדר האוכל.
"ניאה!" בירך אותה אביה, "נעים לראותך!"
היא חייכה, אך השמחה אזלה מפניה כשראתה את לורד פינולוס, חתנה לעתיד. הוא נראה נורא כתמיד, שיערו שחור כלילה, נמשך עד לכתפיו בגלים שמנוניים, הוא חייך וחשף שורה של שיניים צחורות.
"שלום, הנסיכה ניאה," אמר, "אני שמח לראותך בערב זה."
ניאה רצתה למעוד, בעיקר עכשיו.
היא התיישבה לצד אביה והשתנקה, הדבר היחיד שחסר לה הוא…
"הגעתי!" קרא ג'ואנן מפתח הדלת, "הו, היי ג'רלד."
ביטוי שמו המלא של הלורד גרם לו להאדים בצורה מדאיגה.
"שב בני."
ג'ואנן התיישב לצידה של ניאה, גם הוא לא נראה מאושר משהייתו של ג'רלד במקום.
"את חושבת שהוא קטנוני?"
ניאה הנהנה במרץ והתפרצה: "מה אוכלים?"
באותו הרגע לחדר נכנסה טבחית יפה בצורה מדהימה, היא נראתה הרבה יותר טוב מניאה. ג'רלד הביט בה בשקיקה, היה ברור שהוא אוהב את מראה המושך, הוא רצה להינשא לניאה רק בשל תפקידה הנוכחי, נסיכה.
"ג'וליאן הוב," אמרה.
בארונדיה מנהג הצגת שמך היה נהוג בקרב אנשים מהמעמד הגבוה, אביה לא נראה מרוצה כלל וכלל.
"הנה המנה," היא תיקנה את טעותה בשל מבטיו הנוקבים של המלך, "שורשי תרד על מצא בשר ארנבת… תהנו…"
המלך הנהן בשובע רצון ולעס את חתיכות הבקר בתאבון רב, כמוהו גם ג'רלד, ג'ואנן הביט במנה שלו כשהבעה משונה על פניו, הוא לא אהב את המנה בדיוק כמוה, ארנב הוא לא משהו שאכלה כל יום, היא לא הייתה יכולה להתנגד לחזיר או בשר פרה…
"מדוע ביתי לא אוכלת?" שאל המלך.
ניאה לא פצתה את פיה, היא כפתה על עצמה לאכול.