סודות הממלכה- פרק4; לונוטה

מריאן הביטה סביב, כדי לוודא שאף אחד לא מרגל אחריה.
היא רצה אל תוך היער, מותירה מאחוריה עקבות בשלג הרך.
היא פרשה את כף ידה העדינה והמתינה, מריאן התרכזה אך דבר לא קרה, כשלפתע, הוא הופיע, הכישוף;
כדור אש מרהיב וחמים, לא כמו אש אמיתית. הוא נצבע בסגול, אדום, ירוק, לבן, כחול ואפור-
הכדור ריחף על פני כף ידה ועקב אחרי כל תנועה שלה, היא אהבה אותו.
"הנסיכה מריאן," אמר סבסטיאן בחדות, "מה את עושה בחצר בשעה כה מאוחרת?"
היא קמצה את אגרופה והכדור נעלם כלא היה, מריאן שפשפה את עיניה. "יצאתי לטיול לילי קטן."
"בשלוש בבוקר?"
מריאן הרהרה. "אני מצווה עליך ללוות אותי לארמון, הנח לי לעשות דברים בעצמי."
סבסטיאן הביט בה. "כרצונך."
היא נכנסה לארמון וטיפסה במעלה המדרגות אל חדרה, היא סגרה את הדלת מאחוריה.
מריאן ידעה, המלך מת בגללה, בגלל מה שאמר,
'קללת המוות'
היא כעסה כל כך שהכישוף שלה הרג אותו. מריאן ידעה, אם מישהו יגלה על כך, היא תוצא להורג, הרי היחידים אשר ידעו על יכולותיה היו אחיותיה והוריה, כיצד הצליח לחשוף את סודה?
מריאן נשכבה על מיטת האפריון שלה וטמנה את ראשה בכריות, דמעות נוצצות ושקופות עם קמצוץ של צבע הכדור זלגו במורד לחייה.
היא עצמה את עיניה, ושקעה בשינה.

מריאן פקחה את עיניה, הארמון היה שקט.
היא פתחה את דלת חדרה, טורקיז עמדה בפתח, מחזיקה בידה מברשת שיער.
"נסיכה," אמרה בנימוס, היא קדה לפני מריאן.
כרגיל, טורקיז התאפיינה בבגדים המיוחדים שלה, היא לבשה שמלת בד בעבודת יד, צבעיה הם ורוד וסגול, השיער שלה נקלע לצמה.
היא החלה לסרק את מריאן בעוד היא עומדת ושותקת.
"נסיכה. הכרתי אממ… מישהו," אמרה.
מריאן קימטה את מצחה. "מי? את לא מתכוונת להגיד לי שאת עומדת להינשא לאיזה פשוט עם? או כפרי. את חלק מבית המלוכה עכשיו, אליך להתנהג בהתאם…"
"אני אוהבת את סבסטיאן! לא מישהו אחר!" רטנה טורקיז, היא העבירה את משקלה מרגל לרגל. "אני מצטערת הנסיכה מריאן, לא חשבתי ש…"
מריאן השתיקה אותה. "זה בסדר גמור."
טורקיז הנהנה. "אני לא יודעת איך להגיד את זה, אני פשוט טיפשה!"
"חשבי!" הבעת פניה של מריאן הקשיחה, "את יודעת מה לעשות, לכי מכאן!"
טורקיז החווירה, היא בלעה כמות גדושה של רוק והמשיכה להתייפח בדרך לחדרה.
מריאן הגיעה לארמונה לחינם? בכדי לשמוע את צרותיה של משרתת? או שמא היא קינאה?
היא מיהרה לצאת לחצר הארמון ולהירגע, להביט בברכת דגי הנוי, כמו שנהגה לעשות במצבי לחץ…
"את לא יכולה להתחמק מכך," אמר מישהו מאחוריה, "הגיע הזמן שלך להצטרף אלינו, מריאן."
זו הייתה עלמה, לא בוגרת ממריאן ביותר מדי שנים.
היה לה שיער קצר וחום, חתוך בקו גס, עיניה ערמוניות ומצומצמות- צמיד כסוף השתלשל מפרק ידה.
"כיצד נכנסת הנה?!" מריאן נפלה למזרקה, הדגים התגודדו סביבה.
העלמה חייכה כממתיקה סוד. "בקסם כמובן. את אמורה לדעת זאת, לא?"
"אני… אני לא מכירה אותך, הסתלקי!"
מריאן התכסתה זיעה קרה, היא כל כך רצתה לשמוע את דבריה של העלמה הזרה,
היא רצתה לעזוב, ולחיות- איתה, בין המכשפות…
"את מכשפה, מריאן. לא תמנעי מכך," אמרה ברכות.
מרה עלתה בגרונה, מרירה ולא צפויה. "אני לא יודעת על מה את מדברת. אני נסיכה, מריאן סילדר, ואת לא יכולה לפצות את פיך ולטעון שאני- אני מכשפה!"
מריאן הסבה את מבטה מן העלמה. "את מכירה אותי, נכון?"
"אני אחותך."
צמרמורת חלפה בה. "את לא יכולה להיות אחותי, אני לא מכירה אותך!"
"שמי לילי מיכאלס, אחותך מצד אמך האמיתית," אמרה בחיוך.
"אבל; אבי לא נשא לאישה מכשפה! הוא לא עשה זאת מעולם!" רטנה מריאן.
לילי נאנחה. "אביך בגד פעמים רבות במלכתו, הוא צריך להיענש על כך. בדיוק כמו חברו, מלך סילסיה."
"אז את רצחת אותו!"
"כן," היא הנהנה. "הדבר נעשה לטובתך האישית, את זקוקה לי, יחד, נברח מכאן. את לא זקוקה לארמון מריאן, הם כולאים אותך, ואביך ידע מה יהיו ההשלכות הצפויות לו, הוא שרף את המכשפה על המוקד. היא איננה עוד, אך את כאן. איתך נהיה בלתי מנוצחות."
מריאן הביטה בה בתדהמה. אביה שיקר לה במשך כל חייה, היא יצאה אל אוויר העולם מתוך רחמה של מכשפה? לא יכול להיות, ולילי… לילי היא אחותה?!
"אני לא יודעת," אמרה, "כיצד אוכל לסמוך עליך?"
"אני מכירה אותך. בלעדי לא היית מגלה את האמת. עכשיו בואי!"
היא נאנחה. "בסדר-"