סודות שבורים-פרק 1 חלק א

"אם את קוראת את זה עכשיו,זה סימן שאני כבר לא בין החיים.וזה אומר גם שסופסוף הקשבת לי.
יש לי רק דבר אחד לבקש ממך: תברחי ,תברחי רחוק ואל תחזרי לבית.אף פעם.
והכי חשוב אל תבטחי באיש. כי כולם משקרים,ולכולם יש סודות.
נ.ב.
חשוב שתזכרי,מה שהיה הוא שיהיה."

אני קוראת שוב את המכתב,ואין שום ספק,זה כתב ידו המבולגן של מייקל,והוא כותב לי לברוח,אבל ממה לברוח?ולאן?ולא לדבר על זה שהוא כותב לי שהוא לא בין החיים,הרי רק הבוקר דיברנו,ונכון היה משהוא מוזר בהתנהגותו,אך בכל זאת הוא היה חי.

מוקדם יותר האותו היום:

"מייקל,מייקל!"אני צועקת על אחי הגדול "מייקל,שוב נשרת את ארוחת הבוקר!" זאת הפעם הרביעית השבועה שאנחנו אוכלים ביצים שרופות בגללו,ואין לכם מושג כמה שזה דוחה.
"מצטער"הוא אומר כמו ילד קטן שיכזב את אמא שלו.
"לא נורא.אין מה להצטער,בוא לאכול עכשיו" אני אומרת,כי אם אני לא אגיד לו לבוא לאכול,הוא לא יוכל.
אחרי ארוחת הבוקר אני מנקה קצת את הבית כמו בכל יום ,וחולמת על חיים אחרים.
"איב" קורא לי אחי,"חסר חלב ולחם,אולי תלכי לשוק?" הוא שואל,בכל יום הייתי וודאי מתנגדת,אך היום אני לי מצב רוח למריבות שגרתיות.
"בסדר"אני אומרת.
"ואיב…."קורא לי אחי הגדול,האמת שמאז שהורנו נהרגו,הוא יותר כמו אבא מאשר אח.
"כן,מייק?" אני אומרת.
"אם כשתחזרי אני לא יהיה בבית,תלכי למאפיה של ג'יי".
אני מתחילה להתנגד,אף פעם לא חיבבתי את ג'יי,תמיד הוא הצטייר לי כרודף שמלות ונצלן.
"אף מילה" הוא אומר.
"את תלכי למאפייה בלי שום וויכוח,מובן?"
"בסדר" אני אומרת ויוצאת לדרכי,ביום אחר היית נשארת לריב איתו,אבל היום לא יום רגיל,היום יום ההולדת ה-26 שלו.

אחרי שאני עורכת קניות בשוק,וקונה למייקל מתנת יום הולדת,אני חוזרת לבית.הדלתות פרוצות,לבי הולם בחזי,קרה משהו.
"מייק" אני אומרת.
"מייק,חזרתי" איפה הוא,"מייק,אני בבית," אין קול ואין עונה.
אתם בטח חושבים שאני פרנואידית,אבל תבינו:מאז המקרה של הוריי מייקל לא עזב את הבית,וזה לא שהוא לא רצה,הוא פשוט לא יכל לעזוב את הבית,בגלל כיסא הגלגלים.
"מייקל בנט! "אני צועקת "זה לא מצחיק".
אני נכנסת בצעד כושל לחדרו הקטן,המיטה עדיין מבולגנת משינה,והחלון הקטן פתוח ומתחת לחלון אני רואה את כיסא הגלגלים שלו,ריק.
מה לעשות? מה עלי לעשות? אני לא יודעת.אני רצה למטבח בתקווה שהוא שם.אך לא מוצאת דבר.
אני מתחילה ללכת אל עבר הדלת,וניזכרת במה שאמר לי.המאפייה של ג'יי,הוא חייב להיות שם.

אני פורצת למאפייה כמו רוח סערה "מייק".
"איב" אומרת העובדת שליד הקופה,כמו תמיד מרוח לה חיוך מזויף על הפנים השמנות שלה.
"מייקל כאן?" אני שואלת והיא מנידה את ראשה בשלילה."אבל הוא השאיר לך משהוא" היא אומרת ומושיטה לי פיסת ניר ישן.מכבת,שכתוב בכתב ידו של מייק.