סוחר הזכרונות

"סוחר הזיכרונות" / בני אוחיון
"כמה אתה מוכן לשלם כדי לחזור אחורה בזמן לרגע קסום אחד שממלא את ליבך געגועים, לחוות אותו מחדש בכול החושים ובכול העוצמה? האם לא היית רוצה לחזור אל אותו ערב אביבי בלתי נשכח שבו נישקת בפעם הראשונה את מלכת הכיתה ונערת חלומותיך? להרגיש את הלמות ליבך מתמזגת עם הלמות גופה הצנום והרועד?" מילים רגשניות אלו נמרחו באותיות ענקיות על המודעה המצהיבה, אחת מתוך עשרות,שאספתי בשקדנות לתוך קלסר התחקיר התפוח שהחזקתי בידי,
"לחזור אחורה בזמן? עכשיו זה אפשרי!" הבטיח קלסר הפרסומים והעלונים של חברת הביו-טכנולוגיה "נוסטלג'יטק". אני דווקא נמשכתי לפרסומת אחרת זו ששאלה במילים פתייניות, " ואולי אתה דווקא תיתן את הכול כדי לחזור ולפגוש את אביך גדול וחזק כפי שהיה אז, בשעה שהתעקש ללמד אותך, ילד צנום וחרד, לרכב על אופניים? כמה תיתן אם אחזיר אותך לאותה נקודות הזמן קסומה שבה ידו החסונה והמרגיעה חבשה את השריטות המדממות שנצרבו ברגלך וגם בזיכרונך?"
בלקין, העורך התשוש שספר את ימיו לקראת הפנסיה הטיל עלי את המשימה בקולו ההרוס מניקוטין "לך תבדוק מה קורה עם השרלטן הזה".ידעתי שהיזמה באה מצידו של פסקדור , אבל לא הבנתי מדוע החליט בלקין להיענות לה .
בית האבן הגדול והמוזנח עמד ב קצה הרחוב. החריקה הצווחנית שנשמעה, כשהדפתי את שער הברזל החלוד, הזניקה לעברי לברדור ישיש שרבץ על מזרון שחור וקרוע, מתמוגג בקרני השמש החורפית. עשבים שוטים השתלטו על הגינה הבהירו לי כי אין המקום משופע במבקרים. ההמהום המאיים ושניו הבוהקות של הכלב עוררו בי פחד נושן שסחבתי מילדותי. רציתי להסתובב על עקבותיי ולוותר על הראיון. אבל שעות התחקיר הרבות שהשקעתי באיש, ותקווה שליוותה אותי לכל אורך החקירה שערכתי החזירו לי את האומץ. זה רק כלב זקן לחשתי לעצמי.
"מר פסקדור" מר פסקדור" קראתי בקול לאחר שנקישות על דלתו לא הניבו תגובה.
כשהסתובבתי לחפש חלון או דלת אחורית, נשמע שיעול יבש וצווחני בוקע מהדלת. אצבעות מגוידות צצו לפתע מפתח הדלת שנהדפה קלות משאירה פתח צר.
"כמה פעמים, צרח בקול יבש, אני לא מוכר את הבית!!" וסגר את הדלת בטריקה. הכלב קרב אלי כשפיו פתוח.
"לא.. לא באתי לקנות… אני רוצה… כלומר באתי לראיין אותך?" שקט מעיק שרר. שלפתי מהתיק את בקבוק הוודקה המאובק ששכב אצלי הרבה זמן והנחתי בפתח הצר שפתחתי בדלת. ידעתי על חיבתו של מר פסקדור לוודקה וקיוויתי שהטריק הזה יעזור..
בכול אותה עת הלברדור נע מולי בחוסר שקט וזנבו המתוח שידר לגופי פחד קל. הכלב רץ לבקבוק התקוע בפתח הדלת והחל לרחרח מכשכש בזנבו בעליצות
הדלת נהדפה לרווחה כמעט ופוגעת בי. "בתנאי שרק אני מדבר ואתה רק רושם", פלט הזקן כשהוא מביט בי, מצמיד לגופו את הבקבוק היקר לחיקו. מתוך האור שפילח את האפלולית
למרות הצחנה המחניקה והכלב שניצמד אלי, צעדתי לתוך הבית.
הישיש לא הביט רק השתרע על הספה ובהה בעיניים ריקות. השקט המעיק והצחנה גרמו לי להסתובב כאשר הכלב מרחרח אותי.
בתוך התוהו ובוהו ששר במעונו של הזקן, פינה אחת בבית חרגה בניקיונה ובסדר שלה. על שידת עץ אלון משובח עמדה תמונה גדולה של אישה צעירה ויפה המחייכת בהנאה, ניחשתי שזאת רעייתו המנוחה של הגאון הארגנטינאי.
נזכרתי בציטוט של הגאון התימהוני: "אשתי מתה… נרצחה בכך שהסכמתי לצרפה לניסוי. היא חזרה למקום שאסור היה לה לחזור אליו, להיזכר בו , לחוות אותו מחדש". משפט סתום שהוא סירב בתוקף להרחיב עליו.

זה יהיה קצר, מר פסקדור "רק כמה שאלות ", הבטחתי,
"החלטתי לספר לעולם על האמת על התרופה הארורה הזאת," ירה לעברי פסקדור כשהוא מתרומם ומבטו הנחוש מצמיד אותי לכיסא.
"אתה מר….? עיתונאי תכתוב בדיוק מה שאני מגלה רק לך… הבנת?"
"אהה… סליחה שמי צבי גורלי מ"האמת היום", הצגתי סוף-סוף את עצמי,
"מדוע, המשכתי, לא יצאה ההנפקה בבורסה כפי שכולם חיכו לה?", יריתי את השאלה הראשונה, "הלא היא הייתה האירוע המבטיח והמרגש ביותר בתעשיית הביו-טכנולוגיה. "תרופת פלא המתגלה אחד במאה שנה", אם לצטט דעת מומחים, כמוסת פלא שהבטיחה לאנשים מסע בזמן לרגעים בלתי נשכחים בעברם. מי לא היה רוצה אקמול קטן שיקפיץ אותם לעברם? ועכשיו אתה אומר לי שהתרופה הייתה תרמית?

"אולי תסתום רגע ותקשיב לי", כעס הישיש שחילץ סוף-סוף את הפקק מהבקבוק ולגם היישר ממנו. " כמה שאתה מדבר…אמרתי לך שאני אגלה הכול נכון?"
התרופה, מר עיתונאי, אמתית לגמרי היא באמת החזירה אנשים לעברם… היא עשתה בדיוק מה שהובטח שתעשה… אבל היא עשתה רע … כלומר… היא לא התאימה לכולם".
פסקדור תלה מבט עצוב וארוך בתמונת אשתו המנוחה כאילו מדבר אתה, מתפלל למקדש המעט שהכין לה בבית.
"אבל היו לך את כול האישורים, קטעתי את השקט שנוצר, מה השתבש?
הישיש סגר את הפקק על הבקבוק החצי ריק והביט בי בכעס. "אני הוא שהפסקתי את תהליך האישור ובטלתי הכול. ידעתי מה שאף אחד לא תפס שהתרופה הזאת גורמת לנזק עצום, ממש הורגת…
מתעלם מהמבט ההמום שלי, קם לפתע וניגש לתמונת אהובתו ובעדינות מעליה את בעדינות את האבק.
שקט מתוח מלווה בצפייה לבאות אפף אותי. כמו מהופנט הבטתי בו. מחכה למוצא פיו.
הזקן חזר והתיישב על הספה מביט ארוכות בחלון הסגור שקרני חורף בקושי חדרו מבעדו.
חיכיתי.

"תראה, מר עיתונאי, התרופה שלי זה לא… זה לא כמו הזמנה לבילוי בלונה פארק בטוח שבו מבקרים משחקים וחוזרים הביתה בשלום. הגלולה הארורה הזאת זורקת אותך לג'ונגל החורבות של עברך ואין לדעת איך תצא ממנה… אתה לא מקבל זיכרון מזוקק ונעים כמו בחלום מתוק…. פה אתה מקבל את כול החבילה מבלי לדעת מה היא… מה יש בה, הכול תוקף אותך בכול החושים.. עם כול מה שהיה אז באותה נקודת זמן. אנשים לא היו מוכנים… וגם אנחנו במעבדה לא ציפינו לכך".

"כמו במקרה… של אישה צעירה שהתנדבה לניסוי בגרסה הקלינית האחרונה של התרופה. היא רצתה לחזור ולו רק לרגע לבנה המת שנדרס ליד הבית לפני שנים. היא רק רצתה לחזור ולחבק אותו…להריח… להרגיש אותו שוב בגופה.

ראיתי רעד בפניו ולחלוחית צבעה את קצות עיניו.

"זה היה נורא. , יצא ממנו קול בכי, כשהשפעת הכדור התפוגגה, ראיתי אישה הרוסה שעשר שנים נוספו לה עם עיניים כבויות… אישה שהייתה צריכה שוב לשבת שבעה… להתאבל פעם שנייה על בנה שכבר מת פעם אחת ועכשיו….. הוא מת לה בפעם השנייה. היא קמה וברחה ומעולם לא שמענו עליה יותר.. אני מפחד לדעת מה עלה בגורלה". הוא שב והביט בעצב במקדש המעט של אשתו.

"אלוהים, המשיך הזקן, נתן לנו ,יצורים עלובים שכמנו, מתנה נפלאה. הוא העניק לנו את השכחה והזיכרון הסלקטיבי כדי שנוכל לחיות עם עצמנו, כדי שנשרוד בעולם הדפוק שלנו. אנו שוכחים את המכות את העלבונות ורוע שנשפך עלינו, מוחקים מראות זוועה ומשתדלים להישאר רק באזור הדברים הנעימים שישאירו אותנו שפויים. והנה בא אני זקן… יומרני ובמלוא החוצפה מנסה להתערב… לקלקל את מתנת האל. מה חשבתי לעצמי? איזו תועלת טמונה בלהחזיר אנשים לטראומות של עברם? זה ממש התעללות!

אספתי את נשימתי ופלטתי "אז לא מצאתם כול תועלת קלינית בתרופה?"

"זאת לא תרופה זה ציאניד לנפש לגוף", זעק הזקן בקול ניחר כשרסיסי רוק ניתזים לכול עבר.
תחזרו לפסיכולוג ולפסיכיאטר שהוא ישחק אתכם בלחזור לעבר, ינסה לתקן כאילו את העבר. תאמין לי המשחק "בנדמה לי" שהפסיכולוגיה המציאה. עדיף בהרבה על הדבר האמתי שכדור הרעל הזה עושה."

הזקן קם לפתע עמד זקוף והחל לדחוף כול מה שניקרה בדרכו מפיל ספרים מעיף ניירות כמעט מתנגש בי ומרסק כוס וויסקי מטונפת בעודו שועט בעיניים רושפות המביטות רק על נקודה אחת, תמונת אשתו.

למה ? למה? זעק בזעקת ייאוש ואבדון למה הרגתי אותך? למה נתתי לך את הציאניד למה?

לאחר דקות ארוכות של שקט מעיק שהדי היבבות עדיין מתנגשים בחלל הבית. התיישב פסקדור והסתכל עלי באותו מבט יוקד.

"מה שאני אגיד עכשיו יהיה הסוף של הריאיון, אל תשאל אותי יותר ואל תבוא לפה לעולם, אתה שומע?" ציווה עלי.

הנהנתי להסכמה כמוכה סנוורים.