סוף עולם הדמיון- לתחרות הסיפורים של נטע

\'\'בואו לעולם הדמיון
עולם קסום של רוגע ושלווה.
כולם יודעים שלדמיון אין סוף
אך יש בו אהבה…

בואו עכשיו
ונפתח את ארון הקסמים
עכשיו נראה עד כמה דמיונכם מפותח?
עד כמה אתם חכמים.

שימו לב, לא לגעת בשום דבר
כי כל דבר יכול לטרוף, לנשוך או להשתולל
את עולם הדמיון אסור לקלקל.

בתוך עולם הדמיון יש פרחים מכל הסוגים, מכל הצבעים
בתוך עולם הדמיון יש אנשים טובים, אבל גם אנשים רעים
בתוך עולם הדמיון יש ילדים צוחקים, חייכנים ושמחים
בתוך עולם הדמיון יש תותחים, אקדחים
כלי נשק שנוצרים רק בדמיון\'\'

המדריך סיים לשיר וכל הילדים מחאו כפיים. \'\'בואו ניכנס\'\' אמר המדריך ופתח את הארון, הילדים נכנסו בזה אחר זה לתוך עולם קסום, עם רומנטיקה, פנטזיה, אימה, והכל בעולם אחד. עולם ממש מוזר. כל הילדים נכנסו, אבל הם לא ראו כלום, רק את הסוף של הארון. \'\'מה זה? אין כאן שום עולם דמיון!\'\' אמר עומר, שילב את ידיו והסתכל על המדריך בפנים חמוצות. \'\'את עולם הדמיון צריך לדמיין!\'\' אמר המדריך, \'\'אז כולם לעצום עיניים.\'\'
מחוץ לארון נשמע קול דקיק: \'\'מר קירמי המדריך, איפה הילדים? לאן לקחת אותם? מר קירמי?\'\' לפתע, הילדים נשענו אחורה ונפלו. \'\'מה זה? מה אתם עושים? מר קירמי אתה משוגע! לא היה להם אוויר!\'\'
\'\'בדמיון יש אוויר!\'\' אמר מר קירמי וחייך.
\'\'איזה שטויות! באת להפעיל את הילדים ביום הולדת של אורנה!\'\'
\'\'אני באמת מצטער, אבל זה היה קשור להפעלה של היום הולדת.\'\'
\'\'כן ממש, אני הולכת לשתות קפה, אני מצפה שתפעיל את הילדים כמו שצריך.\'\'
\'\'כן גברת פולו,\'\' אמר מר קירמי המדריך, \'\'אני אפעיל אותם.\'\'
הילדים היו עצובים והם הלכו אחרי המדריך אל שולחן יום ההולדת. אורנה ישבה על כיסא גדול, על יד שולחן יום ההולדת. \'\'להביא לכם נרות?\'\' שאלה גברת פולו.
\'\'לא!\'\' אמר מר קירמי. \'\'למה אמרת לא?\'\' שאלו הילדים.
\'\'כי אנחנו מדמיינים את הנרות, קדימה אורנה, תביעי משאלה\'\' אמר מר קירמי.
\'\'מה לדמיין?\'\' אמרו הילדים ויצאו מביתה של אורנה. \'\'יופי, הרסת הכל!\'\' אמרה אורנה. אימה של אורנה נכנסה לסלון ושאלה: \'\'מר קירמי, למה הילדים הלכו?\'\'
\'\'כי אמרתי להם לדמיין את הנרות\'\' אמר מר קירמי וחייך.
\'\'מה לדמיין? מה?! מה? אתה לא יכול להפעיל כמו שצריך?\'\' צרחה גברת פולו.
\'\'אני מצטער מאוד\'\' אמר מר קירמי, לקח את כל הכלים הדמיוניים שלו והלך.
\'\'אני מצטערת מאוד אורנה, זה לא יקרה יותר, את עדיין אוהבת אותי?\'\' שאלה גברת פולו. \'\'כן\'\' אמרה אורנה וחיבקה את גברת פולו חיבוק חם ואוהב.
\'\'מה החלטת לשגע את הילדים מסרטים משנות האלפיים?\'\' שאלה אשתו של מר קירמי כשהגיע לביתו. \'\'רק אמרתי להם לדמיין, גם רציתי שיהיה להם דמיון מפותח\'\' אמר מר קירמי, \'\'אבל את יודעת שיש סוף לעולם הדמיון, תמיד אומרים שלדמיון אין גבולות, אבל יש, כשמתחילים לדמיין משהו מפחיד, אז הדמיון נעצר, את ידעת את זה?\'\'
\'\'לא, וזה גם לא מעניין אותי\'\' אמרה גברת קירמי ובעטה בבעלה. \'\'מה את משוגעת?\'\' צרח מר קירמי. \'\'אתה משוגע, אתה והדמיון שלך!\'\' צרחה גברת קירמי, \'\'זאת ההפעלה שיש לך לילדים בימי הולדת, מגיע להם הרבה יותר! מה זה לדמיין נרות? מה זה הדבר הזה? אתה חי בסרט מצויר! של דאפי דאק של דונאלד דאק, של רוד ראנר, מה שאתה רוצה, אבל חסר לך שתתחיל לדמיין את זה, הבנת?\'\'
\'\'כן,\'\' אמר מר קירמי, \'\'פחות או יותר. מהיום ההפעלה שלי תשתנה.\'\'
\'\'כן, אני רוצה לראות\'\' אמרה גברת קירמי, \'\'אני אשים מצלמה נסתרת.\'\'
\'\'את יכולה לשים מצלמה נסתרת, הכל יהיה בסדר, אני מבטיח לך\'\' אמר מר קירמי.
למחרת בבוקר, מר קירמי שוב פעם בא ליום הולדת של אורנה והפעיל את הילדים, אבל הפעם בצורה אחרת, עם נרות אמיתיים והכל, אבל כשהם הגיעו לאמצע של המסיבה, הוא קרא להם לבוא ולהיכנס לארון ואז הם נכנסו לעולם הדמיון, לעולם שיש בו דרקונים ירוקים, מפלצות אבל גם פיות, נסיכים, מלכים, מלכות, נסיכות ואפילו גמדים.
\'\'וואו, זה עולם הדמיון! אני לא מאמין!\'\' אמר טל, הלב של מר קירמי פעם, \'\'אני חושב שאשתי באה לכאן והיא עומדת לפתוח את דלת הארון, תסתתרו מאחוריי!\'\'
הילדים הסתתרו מאחורי המדריך. \'\'כן, מה קרה?\'\' המדריך שמע את קולה של אשתו, הוא שמע את החריקה של דלת הארון, הוא לקח כמה צעדים אחורה וגם הילדים הלכו אחורה ואז הוא שמע בומים ואז קול חזק ומצמרר: \'\'הגעתם לסוף של עולם הדמיון, כאן מגיע המוות.\'\' \'\'אל תדאגו, זה רק מוות דמיוני, זה לא באמת, אז תעשו כאילו אתם מתים\'\' אמר מר קירמי. \'\'אבל אנחנו מפחדים\'\' אמרו הילדים והסתתרו מאחורי מר קירמי. \'\'אתה משוגע, אתה לוקח אותנו למקומות כאלו, שיש בהם אנשים רעים וזה לא בדמיון אתה עובד עלינו!\'\' צרחו הילדים. \'\'שקט!\'\' אמר מר קירמי, \'\'אתם גורמים לי לחשוב על דברים מפחידים וזה מביא אותנו למוות אמיתי!\'\' חלק מהילדים איבדו את הכרתם, אבל זה היה רק בדמיון, הם קמו ואז התגלגלו ויצאו מחוץ לארון. \'\'מה זה? לפני רגע היינו במקום אחר בכלל\'\' אמרו הילדים. \'\'שקט, שקט\'\' אמר מר קירמי והתקרב אל הילדים עם סכין וצרח: \'\'זה הסוף שלכם! שום אמא ושום אבא לא יעזרו לכם כי נעלתי את הדלת ועכשיו כל אחד כאן עומד להיהרג בתורו.\'\' ואז הוא אמר בשקט: \'\'אני כבר אמצא איפה להחביא את הגופות\'\' ואז הוא צחק צחוק מרושע. \'\'אורנה ראשונה, כי יש לה כבוד, היא ילדת יום ההולדת מגיע לה להיהרג ראשונה! אפשר לומר שהגעתם לסוף העולם שלכם וגם סוף העולם של הדמיון שלכם, כי אתם לא תדמיינו יותר!\'\' נשמעו צרחות ומר קירמי רצח את כל הילדים, אחד אחרי השני, בלילה אבא של אורנה ישב על ספסל תחנת האוטובוס וקרא את הכתבה בעיתון, שהילדה שלו נהרגה. \'\'מה זה? אורנה נהרגה! אני לא מאמין! הבת היחידה שלי נהרגה! מי זה? רן קירמי? הוא עובד איתי בעבודה! מה זה? לא ייתכן! אוי ואבוי!\'\' מר קירמי, לא הצליח להירדם בלילה, הוא קרא את הכתבה בעיתון, השוטרים לא מצאו אותו, היה לו מזל, אבל היה לו ברור שהם יבררו את הכתובת ויבואו אליו, להפתעתו, לא באו אליו שוטרים, אלא מלאכי המוות והם הרגו אותו, הוא לא זכה לקום בבוקר, הוא מת במיטה שלו. מלאכי החיים עברו דרך הילדים והילדים חיו, הם נכנסו לתוך הארון ונכנסו לתוך עולם הדמיון, העולם הקסום ונעלו את הארון מבפנים, אמא של אורנה לא הבינה איך הילדים נעלמו, היא קראה את הכתבה בחדשות והיא לא הבינה איך גילו את זה והיא בעצמה לא ראתה את זה, היא חשבה שאולי הדרקונים, אלו שכותבים בעיתון הם משקרים ורוצים רק להפחיד את מי שקורא בעיתון, אבל הדרקונים לא שיקרו וגם אשתו של מר קירמי הייתה בבית של אורנה והיא ראתה הכל במצלמות הנסתרות והיא ראתה גם שמלאכי החיים, עברו דרך הילדים והילדים חיים, אבל היא כעסה מאוד על מר קירמי. \'\'בטח הוא ישן עכשיו בבית, לא יכול לישון, עכשיו ברגע זה, אני נוסעת הביתה!\'\' קוראים יקרים, אתם בטח שואלים את עצמכם למה מר קירמי הרג את הילדים המסכנים האלה וגם אורנה שהיא ילדת יום ההולדת, אז זאת התשובה, ערפדי הרשע נשכו את מר קירמי באותו הרגע ואז התעופפו להם, מר קירמי לא שם לב והנה הוא הרג את הילדים, אבל הנה הם שוב חיים, מר קירמי מת, עבר שבוע וגברת קירמי גילתה שבעלה מת, לקחו אותו לבית הקברות באותו יום, אבל היא לא הלכה להלוויה שלו, היא ישבה בבית שלה, צפתה בטלביזיה ואכלה פופקורן, לפתע, היא שמעה דפיקה בדלת. \'\'מי זה?\'\' היא שאלה, זאת הייתה מפלצת ענקית בצבע כחול עם שלוש עיניים והיא בלעה את גברת קירמי. המפלצת ירדה במדרגות, יצאה מהביניין והסתלקה. גברת קירמי הייתה בתוך הבטן של המפלצת, אבל היא ידעה שהיא לא תישאר שם עוד זמן רב, היא ידעה שהמפלצת הולכת לרסק אותה לחתיכות ובסוף לבלוע אותה לגמריי. \'\'רגע,\'\' אמרה גברת קירמי, \'\'בכל זאת גם הבעל שלי מת, נכון הוא היה איש רע, אבל זה אומר שגם לי מגיע למות.\'\' גברת קירמי לא עשתה כלום והניחה למפלצת לרסק אותה, אבל מלאכי החיים לא הניחו לה להתרסק בתוך בטנה של המפלצת והביאו אותה ישר לבית שלה, היא שכבה על הספה והסתכלה על תמונה של מר קירמי, היא התחילה לבכות ואמרה: \'\'מר קירמי, הלוואי שמלאכי החיים יעברו דרכך, אני יודעת שרצחת את הילדים, אבל אני ראית במצלמות הנסתרות שערפדי הרשע נשכו אותך, אני מצטערת שצרחתי עלייך, עכשיו אתה כבר יכול לתת לילדים לדמיין, אבל אני רוצה שתשב לידי, שתחבק אותי, שנהיה ביחד שוב, אני לא יכולה ככה, אני מצטערת שלא באתי להלוויה שלך, אבל תעשה הוקוס פוקוס ותשכב במיטה שלך, אבל תחיה, תחיה, בבקשה, אני מבקשת גם ממלאכי החיים, תנו לו הזדמנות אחרונה, תעברו דרכו ותתנו לו מתנה- המתנה הכי טובה שאפשר לקבל, החיים. הגעת גם אתה לסוף העולם של הדמיון, אתה לא תדמיין יותר, לא תצחק יותר, לא תחשוב יותר, עצוב לי, באמת. אני בוכה. תחזור כבר, אני מחכה לראות אותך כבר בבית, אני מקווה שמלאכי המוות שמעו אותי ושהם יתנו לך הזדמנות, אבל אם לא, אז תנוח על משכבך, בשלום.\'\'

מלאכי החיים שרו שיר ליד קברו של מר קירמי:
\'\'מר קירמי, אנחנו מצטערים,
אבל אנחנו לא נעבור דרכך ולא ניתן לך חיים.
מר קירמי אנחנו באמת מצטערים,
שגם לא יהיו לך יותר חברים.
אבל מוות זה עונש שעשית
ועונש שמגיע לך. נכון שערפדי הרשע נשכו אותך,
אבל היית יכול לשלוט על עצמך במצב כזה.
אז תנוח על משכבך וזהו זה.
הכל נראה כואב, אנחנו יודעים,
אתה מת, אתה כבר לא בחיים, אנחנו מצטערים,
אנחנו נבוא ונשיר לך שירים
אבל אנחנו לא ניתן לך חיים.
חשבנו על זה, חשבנו הרבה, אנחנו רוצים שתבין
ואתה עשית מעשים רעים עוד לפני,
אשתך לא היית צריכה לצעוק עליך, זה נכון,
אבל אם היית מפסיק, אז היה נעצר השעון
ואתה היית חי, עם המתנה הכי טובה שאפשר לקבל- החיים\'\'