סטלה – פרק 10

פרק 10:
סטלה התעוררה שוב אחרי זמן רב, כנראה בערב כיוון שהחדר היה חשוך יותר מקודם. היא נאנחה וכל גבה כאב וצרב. בכמה מקומות נוספו פציעות או שריטות קלות אבל חוץ מזה היא עוד הייתה בסדר. הדלת נפתחה ומישהו צעד פנימה. הוא נעמד ממש מעל סטלה וחיוך מעצבן ומתנשא היה על פניו.
היו לו זיפים שחורים, שיער קצוץ בצבע שחור-אפור, מבט מתנשא והעיניים שלו היו שחורות. ממש שחורות, כלומר: רק אישונים והצבע הלבן בעיניו. זה גרם לצבע הלבן לבלוט אפילו יותר וזה הפחיד את סטלה עד מוות. (אילו רק יכלה למות מפחד…)
הוא חייך חיוך ציני, היה לו קול חורק ועמוק שהרטיט כל חלק בגופה שלה. "שלום סטלה, ציפינו לך"
"איזה כיף, הלוא כן?" היא חייכה חזרה אבל מבט אחד מעיניו הוריד את החיוך והיא הרגישה מחנק בגרון.
"את תמצאי שאני לא צוחק בכלל סטלה, אני לא בדיוק יודע לצחוק"
"אלו חדשות ממש משמחות…". תוך שנייה סכין הופיע משום מקום והונחה על צווארה, סטלה לא הייתה מוכנה לזה בכלל.
"אני לא צוחק, אפילו לא במעט" הוא אמר וסטלה בלעה את רוקה באימה, הסכין הוצמדה מעט יותר, "את צוחקת גם עכשיו?" שאל.
היא כמעט הזיזה את ראשה אבל המתכת הקרה עצרה בעדה, "לא מצחיק ולא צוחק" היא אמרה והנהנה בזהירות בראשה, "הבנתי"
הוא הנהן והרחיק את הסכין, היא קופלה במהירות לשניים- הכת והמתכת עצמה- והושחלה לשרוול החולצה שלו.
"אתה ממש מהיר, הא?" היא שאלה והצליחה לנשום לבסוף
הוא שלח בה מבט כועס, "כדאי לך לקוות שהנער צדק לגבייך, אם הוא טעה אני לא רוצה להתחיל לדמיין מה יקרה לך… או לו"
הנער? הוא מדבר על מייקל? השאלות התרוצצו לשנייה אחת במוחה של סטלה לפני שחזר לדבר והיא שמה לב שקרא את מחשבותיה, "כן, אני מדבר על מייקל. וקצת חבל שהוא הסגיר את השם שלו בקלות שכזאת"
"זה כל כך נורא?" היא שמעה את עצמה שואלת
"זה לא עניינך" הוא אמר והביט בחדר הקטן, "אני מקווה שתהני פה, יש לך עוד הרבה זמן עד שנחליט מה לעשות איתך" ובנימה העליזה הזאת טרק את הדלת מאחוריו.
"לך תיחנק…" היא מלמלה בשקט והביטה בתקרה. מייקל הזה הוא חתיכת צרה, מה הולך כאן? איפה היא בכלל?
שעה, שעתיים, שלוש….
סטלה רצתה לצרוח בתסכול, היא מתה משעמום, טוב, אילו רק הייתה מסוגלת למות.
היא נאנחה וספרה סדקים בתקרה, איך הם בכלל מענים את הערפדים שהם תופסים? הם משעממים אותם למוות?
152 סדקים, 153 סדקים, 154 סדקים, 155 סדקים…
דפיקה בדלת.
"אמ… יבוא?" סטלה אמרה לעצמה שבפעם הבאה שהיא יכולה היא תשבור את השלשלאות האלו, גם אם לא כדי לברוח אלא בשביל סתם לעמוד. היא כבר לא הרגישה את הרגליים.
מישהו בחלוק מעבדה לבן ובלוי נכנס לחדר, היו לו תווי פנים מחודדות, היו לו עיניים צרות וירוקות, פה שהתעקל לחיוך מלחיץ והאוזניים שלו נראו כמו אוזני שדון, כמו השדונים של סנטה קלאוס.
"שלום סטלה" הוא התיישב על השרפרף הקרוב
"אנחנו מכירים?" היא שאלה בציניות מובהקת
"לא, לצערי אנחנו עוד לא מכירים" השיב בסוף האיש, "בתור התחלה אני רוצה לעשות ניסיון כלשהו. אני אשחרר אותך מהשלשלאות בתמורה להבטחה שלא תסתלקי, מסכימה?"
כרגע? כל דבר התאים לה מאשר לשכב על משטח הבטון. "מוסכם"
האיש התקרב אל המשטח ובתנועות מהירות הסיר את השלשלאות, "עכשיו, תזכרי את ההבטחה שלך. את לא רוצה להרגיש מה קרה לערפד האחרון שניסה לברוח מאיתנו"
היא התיישבה ושפשפה את פרקי ידיה. משהו בתוכה התעורר, כמו פעמון אזעקה, "מי הוא היה?"
"נער, כבן גילך כמדומני. גם הוא היה ערפד את בטח מבינה. שמו היה… אה. ג'ייק דאימונד"