סטלה – פרק 2

פרק 2:
סטלה לא האמינה שבמשך כל שאר השיעורים הנער הזה פשוט היה שם. היא שנאה את השם שלו.
איך זה יכול לקרות לה?
ג'ייק.
דווקא השם הזה.
היא נרעדה כשהחנתה את המכונית שלה בחנייה שלה ונכנסה לבית הענק שלדעתה תמיד היה גדול מדי. היא השליכה את התיק על הרצפה והבטיחה לעצמה שתכין את שיעורי הבית אחרי שתחשוב קצת.
אבל היה לא די ברור שהיא לא תחזור לשיעורי הבית האלו, כי כל מה שהיא צריכה לעשות זה להביט בדפים ולגעת בשאלות בשביל לדעת את התשובה.
במקום זה היא חשבה על הנער המעצבן שנדבק אליה, למעשה, הוא לא היה כזה נורא.
אחרי שנפתחה מעט גילתה שגם הוא, כמוה, חובב חוברות קומיקס, מעדיף את השקט על פני הקולניות של התיכון ובכלל… הוא דווקא היה די נחמד אחרי הכל.
אבל השם שלו…
זה המשיך לרדוף אותה.
היא פנתה אל המקרר שלה ושלפה משם בקבוק עם נוזל אדום והבחינה בכך שההספקה שלה אוזלת. היא תצטרך לחזור לעיר הקרובה בקרוב.
היא שתתה את הנוזל ואז התיישבה ליד המחשב שלה, משחקת לעצמה.
מנסה להרחיק את המחשבות על…
היא ניערה את ראשה. תפסיקי לחשוב עליו! פקדה על עצמה.
היא נשבעה שמחר תיכנס לתוך הראש לו, עד כמה שלא אהבה את זה, תברר מה הוא רוצה ממנה ותיפטר ממנו.
כשהלילה ירד היא יצאה החוצה והביטה סביבה, אף אחד.
הרעב דחק אותה לפינה כשגילתה ששאר המבחנות ריקות, היא הסתובבה ברחובות הקטנים של העיר וחיפשה טרף קל. פתאום נשמעה אזעקת סירנות.
אמבולנס.
היא לא אהבה את מה שהלכה לעשות אבל היא הייתה עושה את זה במקרים קיצוניים.
היא רצה במהירות אדירה למקום שבו שמעה את האמבולנס ונעמדה באצמע הכביש בדיוק כשהאמבולנס כמעט דרס אותה אבל היא כבר הרגישה את המשטח הקר של הפלדה ושיחקה את המשחק.
היא השתטחה על הארץ והתגלגה מעט מתחת לצמיגים. היא העמידה פנים שהיא פגועה.
"אלוהים!" היא שמעה מישהו מעליה והרגישה שהוא מרים אותה. "את בסדר? תעני לי"
"מה..?" היא כיווצה את עיניה, משחקת את המשחק, "אני חושבת שנפצעתי"
"אני אקח אותך לבית החולים!" הוא אמר, תווי פניו נראו לה מוכרים פתאום.
"אוקי" היא אמרה ונתנה לו להכניס אותה מאחור. ברגע שסגר את הדלת היא הביטה סביבה, באחד המקומות פה הם שמרו אספקת דם לעירוי.
היא פתחה את ארון הציוד שעמד בצם, היא ידעה שזה דבר רע כיוון שהדם הזה זה תרומה שאמורה להגיע למישהו חולה אבל היא לא יכלה להעדיף למות, נכון?
היא תפסה את השקית והתחברה למחשבותיו של האיש. למעשה זה היה נער.
ג'ייק.
"לעזאזל!" קיללה את עצמה "איך יכולתי שלא לשים לב? ואם אעלם עכשיו…"
היא קיללה את עצמה שוב וקראה לעצמה בשמות רבים. היא תפסה את שקית הדם ושפכה כמחצית ממנה לבקבוקים שהניחה בתיקה.
התיישבה על הספסל וחיכתה שיגיעו לבית החולים.
שם היא כבר תמציא משהו כדי שתוכל לברוח ממנו.
היא עדין לא האמינה שהייתה כל כך חסרת שליטה עד שלא שמה לב שזה הוא.
מה הוא בכלל עושה ברכב הזה? איך היא יכלה לדעת שהבחור הזה מתנדב במד"א?
היא נאנחה, נמאס לה לקלל את עצמה והתחברה למחשבותיו, למעשה היא תכננה לעשות את זה גם ככה אז מה זה משנה מתי היא מתחברת אליו?
היא יכלה לחוש את החרטה שחש על שפגע בה, כביכול. היא כמעט הרגישה רע.
כמעט.