סטרסטה הובר

סטרסטה הובר עמד על הגג, השמש אשר מסיימת את מסעה על פני השמיים מאחורי גבו הטילה את צילו על פניו של איש נוסף אשר עמד והביט בסטרסטה העומד על הגג, פניו מעוותות בחיוך חסר כבוד ושובב לחלוטין, כולו בוז. הוא הניע את ידיו, והבעת פניו החלה להשתנות טרם דיבר.
"ובכן סטרסטה, יש לך יותר מידי מזל. אני מקנא אפילו," האיש הרים את ידיו בכניעה. סטרסטה לא היה מכנה אותו איש, יותר נער. די גבוה ויחסית רזה. גופו נראה ספורטיבי אך לא שרירי. סטרסטה שנא את הצורה בה הגבות שלו היו זזות כאשר דיבר, כאלו שהוא כל הזמן מופתע ממה שאתה אומר. מאז ומעולם סטרסטה התרחק מאנשים כמוהו.
"אבל לפעמים מזל לא עוזר לך בשעת צרה. השמש שוקעת, מה תעשה עכשיו? אתה עוד יכול להיפטר ממני, ואני לא מבין למה אתה לא מנצל את ההזדמנות הזאת." סטרסטה דאג, אך הסתיר זאת בצורה מוצלחת כל כך עד שהחל להאמין שאינו מודאג. הוא הביט לעבר השקיעה,
הרמאי הזה בהחלט יודע על מה הוא מדבר. משחקי אור ומשחקי צללים, עד כמה אידיוטי יכל להיות שיצא מהבית קרוב כל כך לשעת השקיעה? הרי כל מה שהוא יכול לעשות נגד אנשים כמוהו קשורים בשמש, במקור אור חזק. מכל אחד אחר יכל להיפטר בקלות, מלבד האיש הזה ספציפית.
"אתה יודע סטרסטה, אתה יודע. הצל שלי מתערך יותר ויותר עד שהשמש תשקע, ואז כל הצללים יחגגו. אתה לא יכול לברוח כי אני כאן." הוא גירה אותו לפעולה, ומאחוריו הצל שלו החל לרקד ריקוד שהזכיר לסטרסטה טקס פולחן אכזרי. צילו גדל והשמש שקעה. הגיע הזמן לפעול, אחרת עד מחר יספיק למות. סטרסטה הזיז את כתפיו, קרני אור מרצדות ממש נתזו מהן, צצו מעל כתפיו ובמהירות עצומה האור ניתכו באיש. הוא הסתנוור, אך גם בעיוורון הוא יכל לקפוץ על הגג ולתפוס את מי שרצה לשבות עוד מזמן. הוא נעמד על הגג, אינו נע כלל.
הוא הרגיש שהכוח מתמלא בו ככל שהשמש שוקעת, כוח עצום. הוא צחק, מופתע ומודה על כוחותיו כל יום מחדש. ראייתו חזרה כמעט באופן מלא, והוא הרהר לעצמו האם יתכן שאויבו כל כך טיפש? אבל לאחר כמה שניות בודדות כאשר ראייתו חזרה סופית הוא הבין שלא.
סטרסטה נעלם. ואיתו גם השמש. הוא מיד התקשר אל מאנה, חברתו למשחק.
"איבדתי אותו. אני יודע שעברו בקושי עשר דקות. אבל השמש שקעה, אז עכשיו תורכם לצוד אותו, ואל תאכזבי אותי ולא את נאר. בהצלחה לך." הוא כיבה את הנייד, האור הקלוש שהפיץ הנייד עדיין יכל לעצבן אותו. הוא התיישב על הגג, ונעץ מבט בשמיים הכהים להחריד.
האפלה הייתה תמיד, מאז ומתמיד ידע שהוא מעדיף אותה על פני האור. האור אינו עולל לא דבר, אך האנשים שהשתייכו לאור היו בלתי נסבלים. הוא נאנח, זה עד כדי כך קשה?
למה הם מפריעים להם בכלל, למה שחקני האור דורשים להתערב להם במשחק.
הוא בירך את מאנה על היצירתיות שלה, הרי השמות הללו היו רעיונות שלה. והייתה בהם יותר אמת משידע אי פעם.

~

"זה מתחיל להיות מסוכן שוב. הכללים לא עוזרים והתלמידים עושים מה שהם רוצים, איך אפשר ככה בכלל?" האישה התלוננה בקול רועד, פריחה מוזרה נחשפת כאשר הפנס הועבר לפניה. תחילה זאת נראתה כפריחה אך מהרגע בו האור האיר את פניה העור החל להתקלף, לא נראה כי זה גרם לאי נוחות כלשהי לאישה. אך היא הניחה את ידה על הפנס והזיזה אותו מפניה. העור חזר למקומו באותו הרגע.
"התלמידים שלי מסרבים להרפות משחקני האור, והם בוגרים מספיק כדי לבצע החלטות מסוכנות ובוגרים מספיק כדי שדעתם לא תשתנה." היצור מולה פלט עיסה מוזרה וירק אותה על הרצפה לפניו. "התלמידים שלי רצחו עשרה משחקני האור ואת אחת התלמידות שלך. אני מצטער… לא ממש מצטער. אבל אני די בטוח שאין איך לתקן זאת. מלחמה תשיב את הדברים לצורה הנכונה. ואם לא, אז אחד המינים, או שלושת המינים בבת אחת יכחדו."
האישה פלטה נשיפה דומה לצחקוק. "אתה חסר טאקט. אבל אני חושבת שלהביא מורה משותף גם לשחקני הצללים וגם לשחקני האור יהיה מצוין. אם זה לא יעבוד… אז אין דרך חזרה."
סטרסטה נגעל מהיצורים, הוא לא ראה אותם, הוא היה צריך רק לשמוע את השיחה ואת הקולות המשונים שייצרו במהלכה כדי לקבל רושם ראשוני לא לטובה.
הוא ניסה לסדר לעצמו בראש, הוא שחקן אור. הוא יכול לגרום לאור לזוז, להיחלש או להתחזק.
יכול ליצור קרני שמש, יכול לעוור, יכול לשרוף בני אדם בעזרת ריכוז קרני השמש. ואולי לא רק בני אדם. הוא לא היחיד, אבל אם המצב הזה ימשך אז הוא בהחלט יהיה היחיד.
שחקני הצללים, האופל והחושך. יכולים לגרום להרבה צרות. הם יכולים להחליש אור, הם יכולים לתפוס את הצל שלו ואולי מה שהכי הפחיד אותו לגרום לצל שלו לנסות לרצוח את עצמו, לגרום לצללים לקבל צורה ממשית ומוצקת.
סטרסטה היה שחק האור היחיד באזור הזה שאינו למד בכיתות המיועדות להם.
הוא היה בן עשרים, בעל ניסיון רב בהרבה מרבים בגילו. ובעודו בן עשרים לא הספיק ליהנות מחייו כפי שאחרים הגדירו זאת. היצורים האלו, היו המין השלישי והם לימדו את כולם לנתב את היכולות שלהם. סטרסטה החליט שהוא מעוניין ברעיון שלהם, ובקפיצה קלה למדי נחת על השולחן אשר הפריד בין שני היצורים.