סיפור אהבה בסיפור אימה פרק -14-

אני לא יודעת כמה זמן עד שזה יעלה, אני הודעתי מראש שאני לא מעלה בשלישי.. (סיבה, נסענו לי-ם לסבתא שלי וכולנו זוכרות שלסבתא שלי אין מחשב…ואז משם נסענו לתערוכת הקרח שהיה מ-ד-ה-י-ם!! וקפא לי כל הגוף!!)
נ.ב אני נורא מצטער על השיגעון שלי של יום שני, מרים, סליחה שחפרתי וגם לך שקד ששיגעתי אותך ומי עוד? קיצר את מי ששגעתי סליחה, הייתי משועממת.. ויש לי נטייה לשגע אנשים..
טוב, אז בלי חפירות מיותרות..

פרק -14-

"קייט, קייט, קומי!" שמעה קייט את קולה של ג'סיקה מעליה.
היא פקחה את עיניה והסתכלה על ג'סיקה המודאגת. "קרה משהו?" שאלה קייט בעייפות.
"קייט, את מרגישה טוב?" שאלה ג'סיקה בדאגה.
"כן, רק שאת מפריעה לשינה שלי," אמרה קייט בעייפות והסתובבה לצד השני, מפנה את גבה לג'סיקה.
"קייט, השעה רבע לתשע, עוד מעט הלימודים יתחילו, את חייבת לקום!"
"לא רוצה," אמה קייט והתכסתה בשמיכה עד למעל לראשה.
"מה יש לך, את חולה?" שמעה קייט את ג'סיקה קוראת ומעיפה את השמיכה מעל קייט.
קייט הסתכלה עליה ברוגז ואמרה, "תקשיבי, לא מזיז לי מה השעה, לא מזיז לי שיש לימודים.. כל מה שאני יודעת זה שאני עייפה ואני מתה לשון, אז רדי ממני." והיא לקחה את השמיכה חזרה והתכסתה חזרה.
"ומה אני אגיד לפרופסור לפרופסור מקגונגל אם היא תשאל איפה את?"
"תגידי שאני חולה. עכשיו תעזבי אותי!" אמרה קייט מבעד לשמיכה וחזרה לישון.
כעבור כמה זמן קייט פקחה את עיניה שוב והתיישבה על המיטה, משפשפת את עיניה בעייפות. היא הסתכלה על השמיים בחוץ. שום דבר לא העיד על הסערה שהתחוללה אתמול בלילה; השמיים היו תכולים, הציפורי צייצו ורוח קלילה נשבה, זה היה יום יפה.
קייט הסתכלה על השעון שהיה על השידה ופלטה קללה עסיסית. היא קמה מהמיטה בזריזות ונכנסה לתוך חדר האמבטיה, ממלמלת לעצמה, "אני לא מאמינה שהשעה שלוש ורבע!"
היא שטפה את פניה וצחצחה את שיניה ואז יצאה מהאמבטיה ולקחה את תלבושת בית הספר. היא העיפה בה מבט ואז צקצקה בלשונה ואמרה, "התלבושת הזאת ארוכה מידי, מעניין מה יקרה אם אני אקצר אותה מעט." והיא חייכה בממזריות כשנכנסה לחדר האמבטיה בשנית.

ריצ'ארד ישב לבדו בכיתת כשפומטיקה ופתר את התרגילים בשקט, ומידי פעם העיף מבט בדלת הסגורה. הוא רצה לראות את קייט, אפילו רק לרגע, ואפילו שכעסה עליו. הוא לא היה יכול לומר שהיא לא הדליקה אותו יותר אפילו כשכעסה, הוא חייך לעצמו כשנזכר בקייט בשנה הרביעית שלהם ביחד, כשקייט החטיפה לבחור בשנה שישית שהעליב את חברתה.
הוא שמע רעשים מבחוץ ומספר שריקות וכעבור רגע דלת הכיתה נפתחה וקייט עמדה מחייכת. שיערה היה אסוף לקוקו מהודק לאחור, ושפתיה היו משוחות באודם. חולצת התלבושת שלבשה הייתה צמודה לגופה והבליטה מעט את חזהּ. היא ענבה את עניבת בית ספר שהייתה מעט משוחררת. חצאית התלבושת הגיעה לה עד אמצע הירך, והיא גרבה גרביים לבנות עד מעל לברך. לרגליה נעלה נעלי שפיץ בצבע שחור.
"סליחה על האחור," היא אמרה בצחקוק קל ונכנסה פנימה. מספר שריקות נשמעו ברקע. ריצ'ארד הסתכל על קייט בהלם, אבל היא הסתכלה עליו מחייכת ואז הפריחה לעברו נשיקה.
"העלמה בונס! מה את חושבת שאת לובשת?" שמע ריצ'ארד את פרופסור טריטון שואל בזעזוע.
קייט פנתה להביט בו ואמרה בחיוך מתוק, "אני מצטערת פרופסור, התלבושת שלי התכווצה כשניקיתי אותה, אני מבטיחה לך שאני אלך ואקנה חדשה בהזדמנות הראשונה שתהיה לי." היא הסתכלה סביב, מחפשת מקום לשבת בו, ואז שאלה, "פרופסור, איפה אני אשב?"
הפרופסור הסתכל עליה ואז אמר, "את יכולה לשבת ליד ריצ'ארד."
היא חייכה חיוך מפתה ואמרה, "תודה רבה, פרופסור." והלכה להתיישב ליד ריצ'ארד שאפילו לא הסתכל עליה.
"אז מה עושים?" שאלה קייט והתקרבה לעברו, לוקחת את גיליון הקלף שהיה בידו. היא העיפה מבט בגיליון ואז הסתכלה על ריצ'ארד ושאלה בחיוך מתוק, "ריצ'י, אתה יכול לעזור לי, אני לא מבינה."
ריצ'ארד הסתכל עליה, ואמר, "קייט, דבר ראשון השם שלי הוא ריצ'ארד ודבר שני, מה הבעיות שלך?"
היא חייכה ופצתה את פיה לומר משהו אך באותו רגע היא שמעה את פרופסור טריטון צועק, "קייטלין בונס, אני מבקש ממך להיות בשקט!"
קייט הסתכלה על פרופסור טריטון ואמרה בכעס, "בסך הכל שאלתי שאלה כי לא הבנתי."
"אם יש לך שאלות את פונה אלי," יידע אותה הפרופסור.
"סליחה, הוד מעלתך, אני אדע לפעם הבאה. עכשיו אתה מוכן לעזור לי?" שאלה קייט בגסות.
הפרופסור הסתכל על קייט בזעם ואמר, "קייטלין, גשי למנהלת!"
קייט נעמדה בכעס ואמרה, "לך לעזאזל!" היא החוותה לו אצבע משולשת ויצאה מהכיתה. היא צעדה במסדרון השקט לעבר חדרה של המנהלת.
היא דפקה על הדלת וכעבור רגע היא שמעה את קולה של מקגונגל קוראת "יבוא," והדלת נפתחה. קייט נכנסה לתוך החדר, וראתה את מקגונגל מעיפה בה מבט חמור סבר ואז שואלת, "העלמה בונס, אני יכולה לדעת מה את לובשת?"
קייט התעלמה והסתכלה על דיוקנות המנהלים שהביטה בה בזעזוע.
"קייטלין, אני מצפה ש-"
"שמעתי אותך, ואין לי כוונה לענות על השאלה הזאת." אמרה קייט בכעס והתיישבה מול הפרופסור.
"קייטלן, איזו מין צורת דיבור זו! אני מצפה שתדברי בנימוס ותתיישבי כשאומרים לך."
קייט העיפה מבט מלגלג בפרופסור ואמרה, "כאילו שמזיז לי הכבוד שלך! אני אפילו לא מבינה למה באתי למשרד שלך." והיא נעמדה, מתכוננת לצאת, כששמעה את פרופסור מקגונגל אומרת, "קייטלין, חזרי למקומך מידית!"
קייט נעצרה ואז כעבור רגע היא הסתובבה חזרה ועמדה מול הפרופסור ושאלה בגסות, "מה?"
"דבר ראשון אל תגידי לי 'מה' בצורה לא מנומסת כזו. ודבר שני, אני יכולה להבין למה נשלחת אלי?"
קייט הסתכלה עליה ואז נשמה עמוק ואמרה "פרופסור טריטון הוא חרא של פרופסור. הוא העיף אותי כי שאלתי שאלה על החומר."
"קייטלין, את יודעת שאנחנו לא מדברים ככה על המורים שלנו, גם אם באותו הרגע אנחנו לא סובלים אותם. ועכשיו ספרי לי בדיוק מה קרה."
קייט הסתכלה על פרופסור מקגונגל שהסתכלה עליה בצפייה ואז אמרה, "נכנסתי לשיעור ואז פרופסור טריטון שאל אותי מה אני לובשת אז הסברתי לו שהכביסה שלי התכווצה ואז התיישבתי במקומי ושאלתי את ריצ'ארד שאלה לגבי החומר ואז פרופסור טריטון התעצבן סתם והוא צרח עלי, 'מה את שואלת שאלות באמצע השיעור'." היא חיקתה את קולו של הפרופסור בלעג ואז המשיכה ואמרה, "בכל אופן התעצבנתי ואמרתי לו ששאלתי שאלה לגבי החומר והוא סתם והעיף אותי מהשיעור."
פרופסור מקגונגל הסתכלה עליה ואמרה, "אני מבינה. אבל את לא חושבת שהוא העיף אותך כי דיברת בחוצפה?"
קייט הסתכלה עליה בזעם ואמרה, "סליחה? אני?! אני הייתי סופר בסדר עד שהפרצוף תחת הזה-"
"קייטלין בונס, תשמרי על השפה שלך!" אמרה הפרופסור בכעס.
"נמאס לי! את בכלל לא מקשיבה לי! את סתם… כל הזמן, 'תשמרי על השפה, תשמרי על השפה', אז נמאס לי ושהשפה תלך לעזאזל!" אמרה קייט בעצבים ונעמדה בכעס.
"הפרופסור הסתכלה עליה ואמרה, "קייטלין, אני מאוכזבת ממך, אני לא יודעת מה יש לך, אף פעם לא היית כזאת."
"כי תמיד נתתי לאנשים לחשוב בשבילי והיום החלטתי שנמאס לי, ומצידי שכל העולם יישרף בגהינום!" אמרה קייט והסתכלה עליה בלגלוג.
"קייטלין, מחר תתייצבי באולם הגדול ותעזרי למר פילץ' לנקות את האולם ואת המסדרונות. אולי זה ילמד אותך לשמור על שפה נקייה."
"את כלבה!" אמרה קייט בכעס והסתובבה לצאת מחדר המנהלת. היא שמעה את המנהלים אומרים בהלם, "מה זה, איזה מין דור זה, שום בושה."
קייט צעדה בכעס לעבר האולם לעבר המדשאות. תלמידים משנה ראשונה ושנייה ישבו שם, חלקם מכינים שעורי בית וחלקם יושבים ומפטפטים. קייט העיפה מבט בשעונהּ; השעה הייתה רבע לארבע, עוד רבע שעה הלימודים יגמרו. היא התיישבה על הדשא הרך והסתכלה על הנוף. היא הסתכלה על השמש שעמדה באמצע השמים, והיה לה חשק לקחת את העיפרון ואת גיליון הציורים שמנדי קנתה לה ולנסות לצייר את הנוף. לבסוף, כעבור רבע שעה היא שמעה את הצלצול ואת התלמידים יוצאים מהכיתות. היא ראתה את חברותיה יוצאות מהכיתה, מפטפטות. היא הסתכלה עליהן צועדות לעבר המדשאות כשראו אותה.
"קייט," צעקה ונס ורצה לעברה. אך כשראתה מה קייט לובשת היא נעצרה על מקומה ואמרה, "וואו."
קייט נעמדה על מקומה, היא הסתובבה ושאלה בחיוך, "את אוהבת?"
"אף אחד לא העיר לך?" שאלה ג'סיקה שהתקרבה אל קייט כעבור רגע.
קייט חייכה אל מארי ועתה, "כן, וקיבלתי עונש לנקות את האולם הגדול ואת המסדרונות!"
ונסה צחקה ואמרה, "נכון שמקגונגל אמרה לך את זה?"
קייט הסתכלה בזעף אל ונסה הצוחקת ואמרה, "כן, איך את יודעת?"
"כי רק מקגונגל יודעת לתת כאלה עונשים פלצנים."
קייט חייכה ושאלה, "נו, איך היו השעורים, מעניינים?"
"אני לא מאמינה שהברזת, זה מזה לא את!" אמרה מארי, מעט משועשעת ומעט כועסת.
קייט חייכה ואמרה, "הייתי זקוקה ליום חופש והבית ספר הזה לא נותן לי את זה אז עשיתי לעצמי יום חופש."
קייט וחברותיה התיישבו על הדשא הרך וקייט אמרה, "משעמם לי!"
מארי הסתכלה עליה ואמרה, "אני פשוט לא מאמינה! את כל היום הסתובבת לך ועשית מה שבא לך ואת עוד אומרת שמשעמם לך?"
קייט צחה ואמרה, "אל"ף, ישנתי. בי"ת, לא עשיתי כלום." קייט הסתכלה על התלמידים ואז אמרה כעבור רגע, "יש לי רעיון."
היא נעמדה והסתכלה על חברותיה שהסתכלו עליה בסקרנות, "אתן באות?"
"לאן?" שאלה ונסה.
"עוד מעט תראו." והיא התחילה לצעוד לעבר חבורת בנים מרייבנקלו שפטפטו בנחת. היא התקרבה לעברם, מחייכת חיוך מפתה ואז שאלה, "אני יכולה להשתמש במקום הזה?"
הבנים הסתכלו עליה, מופתעים. בחור יפה ענה לה בהן; היה לו שיער בצבע חום ועיניים חומות בהירות, אף סולד ושפתים אדומות ועבות.
קייט חייכה והוציאה את האייפוד מכיס חצאיתה. היא הפעילה את השיר החדש שמנדי הביאה לה. הוא נקרא 'אני שפחה שלך' , מאת בריטני ספירס.
היא הקשיבה לקצב והתחילה לרקוד. היא הסתכלה על חברותיה שהסתכלו עליה בהלם ואמרה, "אתן באות?"
"לא, קייט צאי משם עכשיו."
היא חייכה ואז המשיכה לרקוד, היא הזיזה את גופה לקצב המנגינה, מודעת למבטים שהבנים שיגרו לעברה. היא חייכה לעצמה והמשיכה לרקוד והתקרבה לעבר התלמיד החתיך שדיבר איתה רגע קודם לכן, משכה את עניבתו והתקרבה אליו, ואז דחפה אותו והמשיכה לרקוד. כעבור כמה דקות המוזיקה נעצרה והתלמידים פינו את מקומם. קייט הסתכלה לראות מי עצר את המנגינה וראתה את ריצ'ארד מסתכל עליה בזעם.
"מה את חושבת שאת עושה?"
היא חייכה ואמרה, "עושה חיים. רוצה להצטרף?"
ריצ'ארד לא ענה, מודע לכל המבטים שננעצו בו ובקייט. הוא התקרב לעברה ואז הרים אותה על כתפו כאליו היא שק תפוחי-אדמה והתחיל לצעוד לתוך אחת הכיתות הריקות.
"תוריד אותי!" צרחה קייט בזעם וניסתה להשתחרר מאחיזתו הלופתת של ריצ'ארד.
הוא לא ענה וכשנכנסו לתוך הכיתה הריקה הוא זרק אותה על אחד השולחנות והתרחק מנמנה, צועד הלוך וחזור בחדר.
"אתה משעמם, אמרו לך את זה פעם?" אמר קייט כשראתה את ריצ'ארד מסתכל על השמיים. הדמדומים הגיעו והוא פנה להביט בקייט. הוא התקרב לעברה ואז שאל, "מה קרה לך? למה את מתנהגת ככה? מה קרה לקייט הישנה?"
היא חייכה חיך מפתה, הרימה את רגליה וכרכה אותם סביב ריצ'ארד ואז משכה אותו לעברה ואמרה בקול מפתה, "אני קייט החדשה. אתה לא חושב שקייט החדשה יפיפייה?" והיא פתחה כמה כפתורים בחולצתו. "מושכת?" והיא פתחה עוד שני כפתורים. "מפתה?" עוד שני כפתורים.
ריצ'ארד הסתכל בקייט שהתקרבה לעברו ואז הוא התרחק ואמר, "לא, אני מעדיף את קייט הישנה."
היא חייכה חיוך עקום ואז נעמדה על השולחן והתחילה לרקוד.
"קייט, רדי משם," אמר ריצ'ארד.
"לא רוצה, אתה יכול להצטרף אם אתה רוצה," ענתה קייט בחזרה.
"קייט תסתכלי עלי שנייה," אמר לפתע ריצ'ארד ברצינות.
קייט ירדה על ברכיה והביטה בעיניו של ריצ'ארד, הוא העיף בה מבט ואז אמר בשקט, "אנה."
"קראת לי?" שמע ריצ'ארד קול מאחוריו. הוא הסתובב וראה את אנה מביטה בו בחיוך.
"מה עשית?" שאל ריצ'ארד בכעס.
"מה שהייתי צריכה לעשות," אמרה אנה והתקרבה לעברו.
"מי נתן לך אישור?"
אנה הסתכלה עליו בחיוך מלגלג ואמרה, "היה לי את אישור שלי, שלא תעז לעשות דבר. ההוראות של אָמָארָה… אתה יודע." היא עשתה כמה צעדים לעברו. "אני יכולה לעשות כל מה שיתחשק לי ואתה בחיים לא תוכל לעשות דבר בנידון, אני יכולה אפילו להרוג את קייט ואתה לא תוכל לעשות לי כלום ואם תעז, אָמָארָה תטפל בך." היא הסתכלה עליו מחייכת ברשעות ושאלה, "תגיד ריצ'ארד, איך החדר השחור? אתה נהנה שם?"
ריצ'ארד הרים את ידו ובמכת יד העיף אותה אחורה. היא נפלה על הרצפה וכעבור רגע נעמדה, משפשפת את לחיה ואז אמרה בכעס, "חכה, חכה, אתה תשלם על כך!"
היא התכוונה להרים את ידה לשלוח בו קללה אך באותו רגע היא ראתה את צבע עיניו של ריצ'ארד משתנות לשחור והוא דיבר, אך הפעם קולו נשמע עבה יותר, מחוספס, "את מעיזה לאיים עליי?"
אנה נפלה על הרצפה ואמרה בפחד, "סליחה אדוני, אני מבקשת שתסלח לי!"
ריצ'ארד הרים אותה מהרצפה והסתכל לה בעיניים ואז שאל, "את מעיזה לאיים עלי? עלי?! הבן של…-"
"לא, בבקשה! אל תגיד את שמו!" אמרה אנה בפחד.
ריצ'ארד העיף בה מבט לרגע ואז זרק אותה על הרצפה ואמר, "תסירי את הכישוף מקיט, ומיד."
"אבל-" התחילה אנה לומר אבל באותו רגע ריצ'ארד קטע אותה בכעס ואמר, "את מעיזה להמרות את פי?"
"לא, אדון, לעולם לא," מלמלה אנה בפחד. היא התרוממה מהרצפה, רועדת, וצעדה לעבר קייט שהסתכלה בהלם על ריצ'ארד ואנה. היא ניסתה להתרחק, אך מהפחד וההלם היא לא הייתה מסוגלת לזוז. אנה התקרבה לעברה ואז נגעה במצחה של קייט, והלה נפלה מחוסרת הכרה על השולחן.
"סיימת?" שאל ריצ'ארד, לא גורע את מבטו מאנה.
"כן, אדוני." אמרה אנה בכניעה.
הוא הנהן בראשו ואז אמר, "הסתלקי מפה ושלעולם לא תעיזי לאיים עלי או על קייט, זה ברור?"
אנה הנהנה וברחה מהחדר, משאירה את ריצ'ארד וקייט לבדם.
ריצ'ארד נשם עמוק וצבע עיניו חזר למקור. הוא התקרב לעבר קייט ונשא אותה לעבר מועדון גריפנדור. חברותיה ישבו במועדון, מתלחששות, אך כשראו את קייט בזרועותיו של ריצ'ארד הן קמו במהירות והתקרבו לעברם. ג'סיקה שאלה בדאגה, "קרה משהו?"
"היא התעלפה. יותר מדי התרגשות היום. קחו אותה לחדרה ותדאגו לה," אמר ריצ'ארד והעביר את קייט המעולפת אל הבנות המודאגות ואז פנה לחדרו. הוא נכנס לתוך החדר החשוך ואז התעתק לעבר טירתו.
הוא היה בחדרו שבטירה. הוא יצא מהחדר וצעד לעבר הסלון. אָמָארָה ישבה על הספה, הגלימה מכסה את כל כולה, קוראת ספר.
היא הרימה את מבטה מהספר וכשראתה את ריצ'ארד אמרה, "שלום ריצ'ארד, מה מביא אותך לביקור?"
ריצ'ארד הסתכל בזעם על אָמָארָה ואמר, "לא היית צריכה לעשות את זה. אמרתי לך שהתרחקתי ממנה, אמרתי שאני לא אהיה איתה ביחד, אבל את! את היית חייבת לשלוח את אנה ולתת לה את שיקוי 'הפחד הפנימי' נכון?"
אָמָארָה הסתכלה על ריצ'ארד ואז סגרה את הספר ואז אמרה, "נכון, עשיתי זאת."
הוא הסכל עליה מרגיש את הזעם המבעבע בתוכו, הוא הרגיש את הכוח זורם בכל גופו, הוא הרגיש איך גופו מתחיל לאט-לאט להשתנות והוא אמר, "את לא היית צריכה לעשות את זה."
אָמָארָה הסתכלה עליו בהלם ואמרה, "ריצ'ארד, תירגע."
הוא הסתכל עליה ואמר, "אני לא אירגע. את אמרת שאת לא תפגעי בה, את הבטחת לי, כשהיינו בחדר השחור!" הוא הרים את ידו ושלח קללה לעבר אָמָארָה, אך פספס וזה פגע בטרקלין, מנפץ את השמשה.
"ריצ'ארד, אני חייבת לעשות את זה, אתה לא מבין שאתה מהווה לקייט סכנה?" אמרה אָמָארָה, ולפתע הוא היה יכול לזהות את הפחד בקולה.
הוא הסכל עליה, מרגיש איך הוא מתחיל להירגע וכוחותיו התחילו לשכוך, ואז שאל בקול חלש, "באמת?"
אָמָארָה עשתה צעד לעברו ואמרה ברכות, "באמת. אני מבטיחה לך שעשיתי את זה כדי שאם תראה את קייט ככה אתה תתרחק ממנה, אבל לא שיערתי כמה אתה חכם ונבון."
ריצ'ארד נפל על ברכיו והרגיש כעבור רגע את אָמָארָה כורכת את זרועותיה סביבו ואומרת, "זה בסדר, הכל בסדר, ריצ'ארד."
הוא הסתכל על אָמָארָה וראה את עיניה השחורות מביטות בו בתערובת של רוע ורוך יחדיו.
"את מבטיחה לי לא לעשות את זה שוב?"
"אני מבטיחה, ילדי הקטן, כל עוד אתה תבטיח לי שאתה תרחק מקייט."
ריצ'ארד חיבק אותה ולא ענה. אָמָארָה ליטפה את שערו והתחילה לשיר לו שיר ערס שהייתה שרה בילדותו:
"הרדם ילדי הקט,
שקע בשינה מלאת חלומות מתוקים, כי מחר לא יהיה יום רגיל.
מחר השמיים יצבעו בשחור, וממלכת הרוע תקום.
ובעזרת עבדה הנאמן תשלוט.
אך אם 'אם המוות' תבוא,
'אם הרוע' תמות והכל ישקע באפילה שחורה לעולם."
כך שרה אָמָארָה עד שריצ'ארד שקע בשינה עמוקה. היא חייכה לעצמה כשראתה את חזהו של ריצ'ארד עולה ויורד. היא הרימה אותו בעדינות ובהינף שרביט החזירה אותו לחדרו בטירת הוגוורטס.