סיפור בלי שם פרק 1 (^_^)

פרק 1-

הגשם החל לרדת שוב בדיוק כשסרינה ירדה מאוטובוס בית הספר הצהוב שהוריד אותה בתחנת האוטובוס הקרובה לביתה.
"קר לך?" שאל קול מוכר, סרינה הרימה את מבטה הרטוב.
"אני לא צריכה שתחמם אותי מני," קולה היה שקט וארסי, היא הייתה חייבת לחזור הביתה בלי שום עיקובים.
"את יודעת שאת כן אותה את זה,"הוא חייך חיוך שובב והשליח את הסיגריה הגמורה שלו על הרצפה. סרינה צפתה בו מתקרב, שיערו השחור היה רטוב ושמנוני, ועיניו נצצו במעין שובבות ילדותית, עם הוא לא היה לובש בגדי עור צמידים הוא היה נראה כמו ילד מגודל.
"כבר אמרתי לך מני, אני לא יכולה להישאר. חוץ מזה חשבתי שאתה לא יוצא בגשם, השיער המושלם שלך עלול להיהרס,"סרינה העירה בציניות וחמקה בשנייה האחרונה מחיבוקו אל פינה אחרת בתכנת האוטובוס הקטנה.
"בשבילך אני מוכן לעשות הכל,מותק,"זה היה יכול לחמם את ליבה הקפוא של סרינה עם המילים לא היו בוקעות מפיו של מני.
"שמענו עליך…"מלמלה סרינה בגלגול עיניים.
"את לא מאמינה לי מותק? מה אני צריך לעשות כדי להוכיח את עצמי?" קולו היה נשמע רציני אבל סרינה ידעה מי היה מני, פשוט שחקן מצטיין שלא שווה את הזמן שלה.
"אני הולכת מני, נתראה כבר, או שאולי… עדיף שלו," סרינה חמקה בריצה מתחנת האוטובוס כשהגשם שוטף את פני, היא שמעה במעורפל את צעקותיו של מני אבל לא יכלה לפרש את מילותיו. סרינה רצה כל הדרך אל ביתה למרות שידעה שאיש לא עוקב אחרי, איש, אפילו לא מני, היה לוקח את הסיכון להתקרב לביתו של קמרון פולורין.
"למה לקח לך כל כך הרבה זמן להגיע?!" קמרון נבח מהמרתף עד לפני שסרינה הספיקה לסגור את הדלת, מבחינה טכנית מהמרתף קמרון לא היה אמור לשמוע את דלת הבית נפתחת,אבל זה היה קמרון. הוא ידע הכל.
בואי לכן סרינה, יש לנו עד הרבה עבודה!" פקד.
רדינה הורידה את מעיל הגשם הישן שלה וחלצה את המגפיים שלה, היא הניחה את תיק הגב שלה ליד דלת הקניסה ומיהרה אל המרתף.
המחזה שנגלה לעיניה היה כה רגיל אך מוזר בכל פעם מחדש. קמרון ישב בתוך מעגל נרות שהוא לבוש רק באזור חלציים, עיניו היה עצומות וסביב זרועותיו נכרכו בדים לבנים שהגיעו עד מפרקי ידיו.
"למה איחרת?" שאל בקצה כשעיניו עד עצומות.
"האוטובוס," אמרה סרינה בקצה, היא לא התכוונה לפרט יותר מידי כי ידעה שלקמרון אין שום כוונה או עניין להקשיב לה.
"בסדר, שבי פה ותתרכזי, בעד כמה ימים התוכנית תעלה לשלב הבא ואת צריכה להיות מוכנה לזה," קמרון פקח את עיניו והתרומם על רגליו,גופו הזה שזוף וסרינה ידעה שזה בגלל שלפני שאימץ אותה הוא בילה את רוב חייו במדבר, שיערו היה בלונדיני שרוף ומקורזל ועיניו נצצו בכחול קטלני.
סרינה תפסה את מרומה במקום שבו ישב קמרון לפני מספר שניות. היא סיקלה את רגליה והביטה בנורות שמולה, להבתם ריצדה כמו עיניהם של מלאכים.
"תתרכזי במה שאת צריכה להסיג, תחשבי על המטרה שלך," אמר קמרון, קולו היה שקט ומהפנט.
סרינה עצמה את עיניה אך במקום לדמיין את מה שקמרון אמר לה לדמיין היא דמיינה את עצמה רצה בגשם, היא הבאה את הגשם למרות ששנאה להיות רטובה, הריצה היום בגשם וההתחמקות ממני, גרמו לה להרגיש מוזר, ההרגשה הייתה כמעט…. חופשית.