סיפור בלי שם -פרק 3 (:

פרק 3-

"רדי למטה מיד כשאת מסיימת!" קולו של קמרון היה עצבני יותר מתמיד, דחוף משהו.
סרינה הנהנה לאיטה אבל לא הקשיבה, מילותיו של מני חזרו על עצמם בראשה שוב בשוב.
"את צריכה להיות משהו, סרינה. את חייבת להיות משהו" הוא אפילו השביע אותה להיות משהו, מה שזה לא אומר.
סירינה גמרה את פרוסת הלחם היחידה שקמרון נתן לה הבוקר וירדה במהירות למרתף, היא הייתה לבושה בבגדי האימונים הקבועים שלה שכללו חולצה ישנה ורפיה ומכנסון קצר מבד דהויי.
כשסרינה ראתה שמני לא יושב במקומו הקבוע במעגל הנרות היא התחילה לדאוג אך אחרי רגע היא איתרה אותו בפינת החדר, עומד ליד מעמד לספרים ומביא במשהו לא ברור.
"אני כאן," אמרה סרינה שחיככה בגרונה ונצבה לידו.
"בואי הנה, את מבינה משהו?" שאל קמרון ופינה לה מקום ליד המעמד,עכשיו סרינה יכלה לראות במה הביט קמרון. על המעמד היה ספר גדול ועב קרס, דפיו היו צהובים וישנים עליהם היו מצויירים ומשורבטים צורות חסרות מטרה ומילים, המילים היו מה שקמרון רצה שסרינה תראה.
ברגע הראשון שסרינה ראתה את המילים הביטה במילים המוזרות היא לא הבינה דבר, הכתב היה כול כך מוזר, מחובר ומחוק חלקית. אבל אחרי רגע סרינה הבינה, היא יכלה לקרוא אותם באופן שותף כאילו למדה את השפה הזו מאז שהייתה ילדה.
"אני מבינה," אמרה סרינה והביטה בקמרון, על פניו הופיעה חיוך, חיוך שאף פעם לא היה מביא אחריו משהו טוב.
"מצויין!" עכשיו קולו היה נרגש בצורה מטרידה אפילו יחסית עליו. "עכשיו, תקראי לאט ובשקט ככה שכל מילה תיהיה מובנת, הבנת?" שאל קמרון והדגיש את העובדה שאסור לה לפשל.
סרינה הנהנה בלת ברירה, היא לא ידעה למה או איך אבל הייתה לה תחושה שהקריאה מהספר תוביל לדברים רעים, שהיא עלולה לגרום למשהו רע לקרות.
אבל סרינה לא יכלה לסרב, עם היא תסרב קמרון יתחיל בעד אחד מהנאומים שלו על כך שהוא לא היה חייב לאמץ אותה והיא הייתה נשארת בבית היתומים או ברחובות. או שהוא יעשה את זה או שהוא יעשה משהו גרוע יותר.
"האגדה מספרת על מקריאים, אנשים בעלי עוצמה אדירה. אדם השולט במילים מסוגל לעשות כל דבר…" סרינה המשיך להקריא היא שמע על ההגדה הזו מאז שקמרון אימץ אותה, היא ידעה שהיא מקריאה עד לפני שהמילים שעל הדף התעוררו לחיים אחרי שיצאו מפיה התחילו להציד את האגדה לפניה.
"נפלא…"מלמל מלמל קמרון בהתרגשות. "את ומחרכה להמשיך ככה סרינה, בקצב הזה התוכנית שלי תושלם, את מבינה?" סרינה שנאה את זה שקמרון שאל אותה אחרי כל משפט עם היא הבינה, כאילו היא הייתה מטומטמת.
סרינה הנהנה והמשיכה לקרוא באוזניו של קמרון עד שסיימה את ההקדמה של הספר העבה בלי השם.