סיפור ללא שם (תתנו הצעות!!)- פרק 2

נקודת מבט של *ג'ייק*
השעון הדיגיטלי צווח. אני נשבע לכם אני הורג אותו. לחצתי על הזמזם וקמתי מהפוך הנעים. עשיתי את דרכי לאמבטיה, צחצחתי שיניים. הלוך ושוב הלוך ושוב… אני חושב שנרדמתי על הכיור. אופס?
השעה שבע וחצי, אלוהים אדירים! פאאקק!! אני מאחר!!! זרקתי על עצמי ג'ינס ארוך, חולצת טריקו ירוקה ואת הסניקרס שלי. אני אוהההב סניקרס. סניקרס, סניקרס, אוי סניקרס. מה אני חושב על זה בכלל? מה עובר עלי, אלוהים!תפסתי את התיק בדרך החוצה ורצתי לבית ספר, מזל שאני אדם זאב. אני יכול לרוץ רחובות ולא להתעייף.

נקודת מבט של *זואי*
אני כבר מוכנה, אני פשוט לא ישנה אז זה הרבה יותר קל. אני לבושה בג'ינס גופייה לבנה ומעיל עור שחור. אני יורדת למטה ונכנסת למרצדס שלי, כמעט לכל הערפדים יש מרצדס, למה? כי אנחנו אוהבים אותה, היא נוחה ויפה. אני פשוט מצאתי אותה במחיר טוב. נסעתי דרך היער, בכל זאת, אני צריכה לאכול ארוחת בוקר. נעמדתי באמצע היער וחיכיתי. חיכיתי לקול, לתזוזה, למשהו. ראיתי הבזק לבן, מיהרתי לעברו. אחזתי בידי ארנב לבן, כל כך פשוט. שמעתי את פעימות ליבו המהירות ואת אפו המתאמץ לנשום בצורה סדירה. לא רציתי להרוג אותו, אז הבטחתי לו :" זה לא יכאב, אני לא יהרוג אותך אפילו. רק אקח קצת דם. אתה יודע? החולשה הכי גדולה שלי זה שעדיין יש לי לב. לא ממש פועם אבל.. לב." נעצתי את מבטי בעיניו ועירפלתי את מחשבותיו, נשכתי את צווארו בעדינות. אני רגילה לטעמו, אני אישית מעדיפה דם של אנושיים. יותר טעים, אפילו משגע. הנחתי את הארנב הקטן על האדמה, הוא לא זז. ברור, ערפלתי את מחשבותיו. נשכתי את מפרק ידי ונתתי לטיפות דם אחדות לנשור לפצעו. הפצע התחיל להסגר לו, זה טוב. חזרתי למצרדס.

נקודת מבט של *סם*
בוקר! צרח הטלפון שלי. קפצתי מהמטה והתארגנתי.
"שיט, אני מאחר להסעה!!" ירדתי את כל גרם המדרגות וחטפתי את הפנקייק שחיכה לי :" אני אוכל את זה בדרך, אמא!! ביי!!!" סגרתי את הדלת בטריקה מאחוריי. ידעתי שאמא שמעה, היא לא בת אנוש, אמא שלי פיה, וגם אבא שלי. משום מה אני לא יצאתי ככה, מה אכפת לי? יותר טוב להיות אנושי, לא? אני צד את האחרים. אני אחד מהאחים גרים. אני הורג את אלה שעושים צרות. אני רוצה להרוג את ג'ייק, אדם זאב מפגר. אני לא יכול להרוד אותו, אסור לי. למה אסור לי? כי הוא לא עושה צרות! אוף. רצתי להסעה וצרחתי :" חכו!! רק שניה!!" ההסעה עצרה ואספה אותי. התיישבתי במשוב האחורי ונשמתי לרווחה. איזה כיף!!
נכנסתי לבית הספר ונשמתי עמוק. עוד יום בגהינום.

נקודת מבט של *ג'ייק*
אני מחכה בכיתה. אני מחכה לארו. הוא חבר שלי, הוא זומבי. כן, זה קצת הזוי. אתם שואלים אותי איך לא רואים עליו? הם נהפכים בכל ירח מלא. אההה…. ואנשי זאב לא נהפכים רק בירח מלא. אנחנו נהפכים מתי שבא לנו, בירח מלא אנחנו פשוט משתנים גם עם אנחנו רוצים או לא. זהו.
זואי נכנסה לכיתה והתייששבה לידי. היא ערפדית, היא בסדר. היא לא עושה לי בעיות ואני לא עושה לה. אנחנו די ידידים, עשינו עבודה ביחד. דיברתי עם זואי על איך עבר עליה הבוקר, היא סיפרה לי, אני סיפרתי לה. היא צחקה מהתקרית הקטנה שלי עם הכיור. "יש לך חיוך חמוד." מה פלטתי הרגע? הרגע אמרתי את זה?
"באמת? תודה."
"אממ… אני לא ממש התכונתי לומר את זה, נפלט לי."
"אתה יודע, אני יודעת מה אתה מרגיש. אתה מחבב אותי. יש לך מין חמימות זאת בבטן."
"מה?? ממש לא!!!"
"אתה משקר."
"לא נכון, אוי נו… תעזבי אותי!" בדיוק אז ארו נכנס לכיתה, אני אוהב את האיש הזה. סליחה, את הזומבי הזה. הוא התיישב מאחורי וסימס לי: אנחנו חייבים לדבר. גיליתי על האחים גרים. תסמס לזואי, הוא מחפש אותך. קראתי את המחשבות שלו בהסעה.
כן, זומבים קוראים מחשבות, מגניב לא? העברתי את ההודעה לזואי והיא פלטה צווחה. כן, היא קראה אותה.